בלוג בּוסֶפאלוס

מדי פעם, ולעיתים רחוקות מדי, בן זוגי ואני יוצאים לרכיבה באדמות העמק. הוא לא איש סוסים ובכל זאת יש ברכיבות האלה משהו שעובד עבור שנינו. העבודה מתחילה עוד לפני שעולים על הסוסים. אנחנו מביאים אותם, מברישים ומכינים יחד. כל אחד עסוק בסוס שלו, ובו בזמן ער לאחר, מושיט ציוד, מחכה ועוזר כשצריך. אחר כך יוצאים לדרך. אנחנו לא מדברים הרבה, לא פותרים סוגיות גדולות ולא חוזרים עם מסקנות על הזוגיות. יש משהו כמעט מדיטטיבי בטבע, בקצב הצעדים, בחום הגוף של הסוסים ובשקט שאין צורך למלא במילים.

מאז שעולם הטיפול באמצעות סוסים הולך ומתרחב, אנשים מוצאים עוד ועוד דרכים להפיץ את הקסם הזה. פעם דיברנו בעיקר על ילדים ובני נוער, אחר כך הגיעו מבוגרים, זוגות, לוחמים, צוותי חינוך, מנהלים ואפילו ארגונים שלמים. נראה שכל כמה חודשים מישהי מעלה רעיון חדש ומסקרן. לפני כמה ימים קולגה התקשרה להתייעץ איתי. "תגידי", היא שאלה, "יש לדעתך מקום לבנות סדנה לאימהות עם ניו בורן ופעוטות סביב סוסים?" כאחת שפגשה את הילד שלה לראשונה כשהוא כבר היה בן שלוש, אני מודה שעולם התינוקות הוא לא בדיוק תחום ה

נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים ביום המי-יודע-כמה למלחמה השלישית בשלוש השנים האחרונות. אל תתפסו אותי על הדיוקים, איבדתי ספירה. אבל הבנתם את הוייב. רגע לפני שאפתח במסכת תלונות, אגיד שאין באמת על מה. אנחנו בטוחים, ביחד, ועדיין יש לנו את האפשרות לבחור, לפחות בחלק מהדברים. ובכל זאת, משהו במציאות הזו מחלחל פנימה. סבלנות שמתקצרת מהר מהרגיל, עייפות שמגיעה מוקדם יותר, רגעים של מתח שנכנסים בין הסדקים של היום ומתיישבים שם בשקט. התקופה הזו מביאה איתה שינוי בקצב החיים. בשגרה, בהתנהלו

בדרך חזרה מהים, בן זוגי ואני, נעצרנו ברמזור. לצידנו, בין המכוניות, אדם שככל הנראה מחוסר בית. הוא נע בין מכונית למכונית, מושיט ידו בבקשה...

הנה זה הגיע! החופש הגדול מאחורינו, והחבר'ה הצעירים חזרו אל כותלי בית הספר. הילדים מרימים ילקוטים חדשים, עפרונות מחודדים וחבילות מחברות,...

איך עבודה עם סוסים מחזקת הורות ומנהיגות? תובנות מפרויקט דיאדי בבוספאלוס על אמון, הקשבה ושחרור שליטה.