בלוג בּוסֶפאלוס

בזמן שהמאמר הזה מתפרסם, אני נמצאת בפורטוגל. אחרי רשימות, תדריכים, טלפונים למקרי חירום, אנשים טובים ששומרים על החווה, בייביסיטר לכלבות והבטחות חגיגיות שאני באמת אתנתק לשבוע, שמתי את הביזנס על הולד ונסעתי לנוח. טוב, "לנוח" זו כנראה מילה מעט שאפתנית. נכון לרגע כתיבת השורות האלה, יותם שאל בערך 5 פעמים מתי כבר הולכים לים, אמא שלי התעקשה לסדר את הכלים במטבח עוד לפני 7 בבוקר, ואני עדיין מגלה שלמוח לוקח קצת יותר זמן מהדרכון להבין שאנחנו כרגע בחופשה. אבל לפחות אלו הדאגות של השבוע. שיש

כששאלו אותי בילדות באיזו תקופה הייתי רוצה לחיות, התשובה הייתה כמעט תמיד אותה תשובה. במערב הפרוע, ואם אפשר אז בצד של האינדיאנים. בדמיון שלי חיכו שם מרחבים אינסופיים, נהרות, מדורות, עדרי סוסים, שמיים פתוחים ותחושה כללית של חיים בקצב אחר. הרבה לפני שהכרתי מושגים כמו רומנטיזציה היסטורית או מחקר אנתרופולוגי, היה בי קסם עמוק כלפי עמי הילידים של צפון אמריקה. משהו בחיבור שלהם לאדמה, לטבע ולבעלי החיים לכד את הדמיון שלי באופן שאף אביר, מלכה או גיבור היסטורי אחר לא הצליחו. לפני כמה ימים

אני מאותם אנשים שמאמינים במתן שיעורי בית ועבודות. לא כי אני נרגשת במיוחד מבדיקת עבודות או ממבטים מבואסים של סטודנטים, אלא כי אני ממש אוהבת את מה שקורה אחרי שהשיעור מסתיים. רעיון שנזרק לחלל הכיתה ביום שלישי בבוקר ממשיך להדהד כמה ימים אחר כך. שאלה שעלתה בדרך אגב מוצאת את דרכה לשיחה, לספר, למאמר או להתבוננות חדשה. הלמידה ממשיכה להתפתח ולהעמיק גם כשהמפגש עצמו כבר מאחורינו. לצד זה, יש ערך גדול גם בתרגול של משימות מורכבות. כתיבה, תכנון, הצגה וחשיבה ביקורתית הן מיומנויות מקצועיות לכ

מעניין מי מבין הקוראים עוד זוכר את סדרת הניינטיז "כוח וידאו" , או בשמה באנגלית, The Power Team .לא הייתי מגדירה אותה כסדרת חלומותיי. פיטר פן, לצורך העניין, היה הרבה יותר מרגש. אבל כמי שגדלה בשנות הניינטיז המוקדמות, במושב נידח בפריפריה, זיפזופ בין ערוצים לא היה פריבילגיה זמינה. היו מעט ערוצים, מעט בחירה והרבה שעות אחר הצהריים שבהן פשוט צופים במה שיש. וכך, כמעט בלי לשים לב, הפכתי לצופה קבועה בסדרה המצוירת הזו. מבין כל הדמויות, הייתה אחת שתפסה אותי במיוחד. קראו לה "כוח סוס". אתם

זהו. הגענו לטור השלישי (ונכון לעכשיו גם האחרון) בסדרת השירים שלנו על סוסים. אחרי "פרש בודד" של מרסדס בנד ו סוס בלי שם של America, אנחנו...

ניתוח עומק לשיר האייקוני של לקהת אמריקה: סוס בלי שם, מדבר בלי זהות, ושקט שהוא לא בריחה - אלא בחירה בתודעה נקייה.

מסע מוסיקלי בין שירים עם סוסים – על חופש, כאב וגעגוע. ניתוחים עם נשמה, קישורים להאזנה, ומה שמתחבא בין השורות ובין הפרסות.

נסעתי עם אמו של בן זוגי ושתי אחיותיו לטיול קצר בדנמרק. שבוע שהוא גם קצת זמן משפחתי, נשי כמובן, ויותר מהכול – חופשה הכרחית לבריאות הנפשית. אולי בריחה קצרה, לצלול אל שפה בלתי מובנת עם ר' משונה וסופים רכים, לאכול טוב מאוד, לשתות קצת יותר מדי, לשוטט ברחובות, לקנות דברים שאני לא צריכה, אבל פתאום ממש ממש רוצה. מין עצירה של הגוף מהמירוץ (למרות שגמענו קילומטראז' שלא יבייש אף חייל בטירונות), ועל הדרך גם הרווחה הנפשית, בלי שביקשתי באופן רשמי, התחילה להתרווח. ולמרות ניסיון הבריחה – או א

זוג סוסים רתומים לכרכרה לפעמים, השפעה היסטורית לא נראית כמו מהפכה, אלא כמו… טוסיק של סוס. כן, כן – כך לפחות מספר המיתוס האהוב, זה שמשלב...