סימני דרך: מסע תיירותי בעקבות סוסי קופנהגן
- Timna Benn
- 11 ביוני
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 22 ביולי
נסעתי עם אמו של בן זוגי ושתי אחיותיו לטיול קצר בדנמרק. שבוע שהוא גם קצת זמן משפחתי, נשי כמובן, ויותר מהכול – חופשה הכרחית לבריאות הנפשית. אולי בריחה קצרה, לצלול אל שפה בלתי מובנת עם ר' משונה וסופים רכים, לאכול טוב מאוד, לשתות קצת יותר מדי, לשוטט ברחובות, לקנות דברים שאני לא צריכה, אבל פתאום ממש ממש רוצה.
מין עצירה של הגוף מהמירוץ (למרות שגמענו קילומטראז' שלא יבייש אף חייל בטירונות), ועל הדרך גם הרווחה הנפשית, בלי שביקשתי באופן רשמי, התחילה להתרווח.
ולמרות ניסיון הבריחה – או אולי בגללו – הם הופיעו לי מכל פינה. הסוסים.
כאילו הלכו לפניי וסימנו לי שבין מאפה דני שמיימי (כמעט בלתי ניתן להיגוי ונקרא Københavnerbirkes) לבושם, בין פסל למדרכה, בין מזרקה מרשימה לחנות לגו, יש עוד מה לראות.
כאילו לוחשים לי, את יכולה לנסוע לאן שתרצי, אבל אנחנו נהיה שם לפנייך – כמו הדהוד שקט, כמעט בלתי נראים, רק מחכים שתבחיני.
שדה התעופה – זכוכית, אור ותחושת התחלה
עוד לא הספקתי לומר "jeg hedder Timna", וכבר מצאתי את עצמי עומדת מול פסל שקוף של סוס ורוכב.
הוא לא צעק, אבל קשה היה להתעלם ממנו. צבעוני, שקוף, תלת-ממדי ומרחף כמעט. מדובר בחלק מיצירה בשם Arkadia, פרי שיתוף פעולה בין האמן הדני פר סטין הבסגור והצייר הנורווגי פרנס וידרברג. זהו ככל הנראה הפסל הראשון בעולם של סוס ורוכב מזכוכית בגודל טבעי. הוא נמצא ב־Pier A, בין שערים 18 ל־34, וכולו שיר הלל לתנועה, לא רק תעופתית אלא גם נפשית.
עמדתי מולו עם הציוד עוד תלוי עליי – תיק גב, כרית לצוואר, קצת יותר מדי צעיפים – כשכל אחת משותפותיי למסע כבר רצה לכיוון אחר, קפה, שירותים, החלפת כסף. הגוף עוד לא נחת, אבל משהו בעין כבר התייצב.
ישבתי עם קפה ענק (במחיר שגורם לתל אביב להרגיש סולידית) ועוגיית חמאה מ־Lagkagehuset, ונתתי לאור ללטף את הזכוכית. זה אחד מאותם רגעים נדירים – המסע עוד לא התחיל, אבל הלב כבר מבין שמשהו הולך לזוז. גם אם זו רק חופשה של כמה ימים. גם אם זו רק קופנהגן.
הסוס ההוא, השקוף, כמו לחש לי, תני לרגליים להוביל. אנחנו ניפגש שוב.
פסל פרדריק החמישי – כשאמנות פוגשת מיתוס משפחתי
בערב רך במיוחד, כשאור יום עוד שוטף את העיר (מחשיך רק סביב השעה 22:00!) בדרך חזרה מארוחת ערב וסתם שוטטות חסרת יעד, מצאנו את עצמנו בכיכר Amalienborg – מוקפת ארבעת הארמונות הסימטריים של המשפחה המלכותית הדנית. ובכניסה לכל ארמון, מוצבים שומרי משמר המלוכה המרשים (ומעורר הגיחוך בקרב הציניות שביננו). אבל גם אנחנו, למרות הגבות המורמות, נשבינו לרגע בטקסיות – משהו בתזמון, במדים, ובעובדה שמישהו בכלל לקח את זה כל כך ברצינות. אגב, אם אתם כבר באזור של הכיכר תגיעו ב־12:00 בדיוק. אז מתבצעים חילופי המשמרות, עם צעידה מסונכרנת, מוסיקה חגיגית ותחושת רגע "מלכותי" שאי אפשר להישאר אליו אדישים.
במרכז הכיכר ניצב, על כן גבוה, פסלו המרשים של המלך פרדריק החמישי – רכוב על סוסו, גופו זקוף, מבטו לפנים, ידו מושטת בתנועה אצילית. הפסל, שהושלם בשנת 1771 על ידי הפסל הצרפתי ז'אק פרנסואה ז'וזף סאלי, נחשב לאחת מיצירות הפיסול המרשימות בסקנדינביה – לא רק בשל גודלו ודיוקו, אלא בגלל הכוח השקט שהוא מקרין. סוס ברונזה דרוך, אבל לא קופץ. מלך שלא מניף נשק, רק נוכח.
תוך כדי צילום הכיכר המרשימה ובדיקת אדישותם של שומרי הממלכה, גיסתי זרקה לעברי - יש תיאוריה שאומרת שתנוחת רגלי הסוס בפסל מרמזת על הדרך בה הרוכב מת.
אז בדקנו.
אם שתי רגלי הסוס הקדמיות באוויר – הרוכב נהרג בקרב. רגל אחת – הוא נפצע. ואם כל ארבע על הקרקע – הוא מת בשיבה טובה.
כמו בכל מיתוס טוב, יש בו גרעין של אמת. מתברר שבכמה פסלים זה באמת מסתדר, כמו זה של אנדרו ג'קסון בוושינגטון, או נפוליאון בפריז. אבל אז צצים יוצאי הדופן. ויש המון כאלה. גם כאן, בלב קופנהגן, הסוס עומד יציב לגמרי – למרות שההיסטוריה, לכאורה, הייתה אמורה להכתיב אחרת.
אין באמת עקביות, וגם לא תיעוד שמעיד שזה היה מכוון.
ובכל זאת – זה מיתוס יפה. יש בו משהו שמסדר את העולם. כמו לקרוא סימנים בשתיקה של ברונזה. ובאותו הרגע, כשעמדנו שם, הרמנו מבט – לא כדי לאמת עובדות, אלא כדי להסתכל באמת. ולפעמים, זה הרבה יותר חשוב.
שופינג, סוסים ומה שביניהם
ביום שהוגדר מראש כ"פנוי לשוטטות" (כלומר: שופינג מתוזמן), פתחנו את הבוקר בכיכר Kongens Nytorv – הגדולה בעיר, והנקודה שבה רחוב הקניות המרכזי Strøget מתמזג עם נהר של תיירים, חלונות ראווה, נגני רחוב, ושקיות ממותגות.
זה לא החלק שבו קופנהגן מבקשת ממך להוריד הילוך – להפך. זו העיר כשהיא מפעילה את הקסם המסחרי שלה במלוא העוצמה, בלי להתנצל.
במרכז הכיכר, קצת כמו משקיף שקט על כל זה, עומד פסלו של המלך כריסטיאן החמישי – רכוב על סוס, שרביט ביד אחת, והיד השנייה פשוט מונחת לצידו, בטבעיות כמעט לא מלכותית.
הפסל, שהוקם בסוף המאה ה- 17, היה הראשון בסקנדינביה שנוצר כולו מברונזה, והפך למודל לחיקוי בפיסול המלכותי של התקופה – ואולי גם לתפאורה קבועה בצילומי חתונות מקומיים.
השילוב בין ברונזה היסטורית לבין Magasin du Nord מצד אחד ו- HAY House מהצד השני הרגיש כמעט מופרך – אבל ככה זה בקופנהגן. העתיק והמעוצב, הקלאסי וההיפסטרי, פשוט מסתדרים ביחד.
בין חנות מתנות מקומית אחת לזארה הבינלאומית, חלפנו מול חלון ראווה של Penhaligon’s – מותג בישום בריטי עם שורשים ויקטוריאניים ונוכחות שקשה להתעלם ממנה. ובחלון, בקבוק בושם, מעוטר בראש סוס מוזהב.
לא רוכב. לא כרכרה. רק סוס. אצילי, עומד בזכות עצמו, עטוף בבד קטיפה כהה.
עצרתי. לא בגלל שבאמת רציתי לקנות (טוב, אולי קצת. אבל ממש לא בתקציב), אלא כי הדימוי היה פשוט מדויק – סוס שהוא לא כלי. הוא אמירה.
ובאיזשהו אופן, זה גם מה ששופינג טוב יודע לעשות - לגרום לך להרגיש לרגע שלא צריך להספיק, לא לתפקד, רק לבחור. להיות.
בדרך ל- Nyhavn – רגע עם מלך על סוס אמיתי
בדרכנו אל אחד המקומות הפוטוגניים ביותר בקופנהגן – התעלות הצבעוניות של Nyhavn – עברנו ליד פסל רכוב נוסף, פחות דרמטי, אבל טעון לא פחות.
המלך כריסטיאן העשירי, רכוב בגפו, בלי חרב, בלי פאתוס. רק הוא, סוסו, ומבט ישר לפנים.
כריסטיאן X, ששלט בדנמרק בין 1912 ל- 1947, הפך לדמות מיתית של עמידה שקטה ובלתי מתפשרת. במהלך הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. הוא נהג לרכוב מדי יום ברחובות קופנהגן בלי ליווי, בלי שומרים, סמל חי לנוכחות, התנגדות ושפיות בתוך מציאות רועדת.
הפסל הזה – שמזכיר את הרכיבות היומיומיות שלו – הוקם לא כדי לשחזר קרב, אלא כדי לשמר זיכרון של עמוד שדרה מוסרי.
מה שיפה הוא הפשטות. אין גינונים. אין רוממות. רק אדם על סוס – בדיוק במקום שבו הדנים הכי אהבו לראות אותו. וגם אנחנו, לרגע אחד, נעצרנו. הסתכלנו. והמשכנו לכיוון המים.
האורוות המלכותיות – מאחורי ההצגה, בלב הפועם של הפאר
מכל הסיורים בעיר, זה היה היחיד שבו פגשנו סוסים אמיתיים. לא דימוי, לא פסל, לא ראש מוזהב על בושם – אלא סוס. חי. עומד. נושם. בוהה. לפעמים גם נוחר.
הסיור באורוות המלכותיות, שבתחומי ארמון כריסטיאנסבורג, נפתח – איך לא – בחנות מתנות. למה זה תמיד כך? כאילו שמישהו השתכנע שפסיעה אל ההיסטוריה המלכותית עוברת קודם דרך מגנטים בצורת כרכרה, סינר עם דגל דנמרק, או תיק צד עליו כתוב בכתב מתפתל Royal Horses of Denmark.
המשכנו הלאה – כי מעבר לחלון הראווה חיכו סוסים. אמיתיים.
הייתה בהם שלווה מעוררת קנאה. בזמן שאנחנו דוהרות בין משימות ורשימות – הם פשוט עומדים. מחכים בשקט לעגלה הבאה, לטקס הבא, לליטוף הנכון.
כשהגענו לאורוות עצמן, משהו השתנה. כל אחת מאיתנו האטה. התחילה ללחוש. כמו כשנכנסים לקתדרלה – רק שהפעם, הקירות עשויים קורות עץ והקטורת מתחלפת בריח סוסים מוכר.
ולמרות הכול, לא הייתה בזה שום הצגה. להפך – הם נראו לגמרי בנוח.
אחד מהם – סוס אפור יותר מהצחורים האחרים, מה שמרמז על היותו צעיר יותר, בדיוק יצא למרעה. הוא לא חיכה לאף אחד. רץ קצת, עצר, טלטל את הזנב, הוציא אנרגיה שנשמרה מהבוקר.
נעמדתי ליד הגדר. הוא קלט אותי. נעצר לרגע. הסתכלנו אחד על השנייה.
לא היה בזה שום דבר מיוחד – אבל זה הספיק. משהו קטן ונעים, רגע שקט בין שניים שלא צריכים לדבר.
ביום האחרון, בין אריזות אחרונות להתלבטות על עוד מאפה, החלטנו לצאת לסיבוב אופניים. זו הייתה דרך מעשית ונפלאה לסמן וי על כמה מהתחנות הקלאסיות של קופנהגן. עצרנו לרגע על יד פסל בת הים הקטנה (כן, היא באמת קטנה), המשכנו לשוק האוכל Reffen שהתעלה על כל ציפייה – גם מבחינת הטעמים, גם האווירה – וסיימנו בסיור מפתיע ומרובה צבעים בכריסטיאניה, האזור הכי חופשי ומורכב בעיר.
למרות שבמהלך הטיול לא רכבנו על סוסים – רק על אופניים – היה בזה משהו דומה. תנועה משותפת. מקצב שמתגבש. מרחב שמתחלף סביבך כשאת מוכנה לראות.
בסוף אותו יום, נכנסתי לחנות עיצוב דנית, לא מתיימרת אבל מדויקת. בין פריטי עץ מינימליסטיים ואסתטיקה כמעט בלתי מתאמצת, מצאתי סוסון עץ מקסים של Kay Bojesen – אייקון דני שמצליח לשדר גם ילדות וגם נצח.
הרמתי אותו מהמדף וידעתי שזה מה שאביא לאמא שלי.
לא מזכרת מקופנהגן – אלא ברכה. משהו קטן, יציב, חכם, עם תנועה שקטה – כמו הסוסים שפגשתי במהלך הטיול הזה.
ככה, מבלי לתכנן יותר מדי, יצא שחזרתי עם מזוודה מלאה – לא רק בקניות ושוקולדים, אלא גם בסימנים. של קצב אחר, של נשימה אחרת, ושל חיות – שקטות, חכמות, שמופיעות בדיוק כשאת מוכנה לפגוש אותן.
כשחזרנו לשדה התעופה, רגע לפני הבידוק, עברתי שוב מול פסל הסוס השקוף. הוא היה שם, כמו בהתחלה. שקט, מואר, יציב. ואם בהתחלה לחש לי "תני לרגליים להוביל", עכשיו, נדמה היה שהוא רק מהנהן, כאילו אומר, "יפה שראית".
