בלוג בּוסֶפאלוס

מכירים את הימים האלה שבהם התכוונתם לעשות רק משהו אחד קטן ותוך רגע נסחפתם לעוד משהו ועוד אחד, עד שאיבדתם לחלוטין את תחושת הזמן? אצלי זה קורה כמעט תמיד בחווה. אני מגיעה "רק לרגע" כדי לבדוק צליעה קלה אצל אחד הסוסים, אבל בדרך מגלה שהסייחה שוב הצליחה לפרק חלק מהציוד שלה. אני פותחת את ארון הציוד כדי למצוא פתרון, ופתאום נזכרת שיש שם משהו שרציתי לסדר כבר שבועיים. משם זה ממשיך לבדיקה אם השוקתות נקיות, אם המאווררים עובדים, אם הסוס החדש מסתדר במרעה, אם נשאר מספיק חציר לערב, ואם כבר אני

על הזמן שבין הדברים, ומה שקורה כשמפסיקים למהר למלא אותו. יש משהו כמעט אירוני בזה שאחד הדברים שאנחנו הכי פחות טובים בהם הוא לחכות. יש לנו נטייה טבעית בצורך למלא את הזמן הזה של ההמתנה מיד במשהו אחר ופחות להישאר בתוכו. כשחושבים על זה, אנחנו כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, יתחיל, יגמר, יזוז, ישתנה. להישאר רגע בזמן הזה שבין הדברים, כשאין משימה, ואין יעד ברור, זה כבר פחות מובן מאליו, ודורש מאיתנו פשוט להיות שם בלי למהר למשהו הבא. בחווה אני פוגשת את זה כמעט כל יום. הורים, אחים, בני זוג וח