Leading from Behind - מהסוס למנהיג המודרני

בסוף המאה ה-19, ליידי ג’ני ג’רום, אמו של וינסטון צ’רצ’יל, הוזמנה לשתי ארוחות ערב רצופות עם שניים מהפוליטיקאים הגדולים באנגליה, ויליאם גלאדסטון ובנג’מין דיזראלי.

כאשר נשאלה למחרת מה התרשמותה מהם, ענתה, “כשישבתי ליד גלאדסטון, הרגשתי שהוא האיש החכם ביותר באנגליה. אבל כשישבתי ליד דיזראלי, הרגשתי שאני האישה החכמה ביותר בעולם.”

אולי אתם מכירים מנהיגים כמו גלאדסטון, אנשים בטוחים בעצמם, מלאי כריזמה ותעוזה, שקשה להתעלם מהם. הם מרשימים, ממגנטים, ולעיתים גם שואבים. אבל מנהיג כמו דיזראלי, כזה שמעורר השראה, מאיר את החוכמה שבנו, ומצליח להוציא מתוכנו את הטוב ביותר, במקום להבליט את עצמו, הוא המנהיג שנכון ללכת אחריו. 

את האנקדוטה הנהדרת הזו קראתי בספרה של קלי ונדורף, Flying Lead Change: 56 Million Years of Wisdom for Leading and Living, ספר שמציע קריאה חדשה ורדיקלית למושג מנהיגות. ונדורף כותבת על עולמם של הסוסים ועל האופן שבו הטבע מלמד אותנו להוביל. היא מזכירה לנו שהובלה אמיתית אינה קשורה למעמד או לכוח, אלא ליכולת לשמור על הרמוניה, הקשבה ואמון.

הובלה מאחור - לקח מעולם הסוסים

בעולם הסוסים, המנהיג איננו זה שצועד בראש, אלא זה שממוקם מאחור. הוא רואה את כולם, שומר על קצב ותיאום, ומוודא שהתנועה קדימה מתרחשת בביטחון. הסוסה המובילה, כפי שקורה לרוב בטבע, איננה זו שכופה או דורשת, אלא זו שמקשיבה. היא לא מורה את הדרך במילים או בכוח, אלא באנרגיה ובכוונה.

תנועה קלה של הגוף, הסטת אוזניים, מבט חד או נשיפה - די באותות הזעירים האלה כדי להזיז עדר שלם. זהו מודל של הובלה שמבוסס על אמון, לא על שליטה. על הקשבה, לא על דרישה. על נוכחות, לא על רעש.

הטבע, לפי ונדורף, עיצב את תרבות הסוס סביב חמישה עקרונות יסוד: ביטחון, חיבור, שלווה, חופש ושמחה. המנהיג בעדר נבחר לא לפי כוחו הפיזי, אלא לפי יכולתו לשמר את חמשת העקרונות האלה.

הוא מוביל באמצעות שתי יכולות-על והן אכפתיות ונוכחות.

האכפתיות היא היכולת לדאוג לכלל, לא רק לחזק אלא גם לחלש, לשמור על איזון ולמנוע קונפליקטים מיותרים. הנוכחות היא היכולת להיות כאן, כולך, בכל רגע, ללא הסחות דעת.

מנהיג שמצליח לשדר רוגע כזה, מאפשר לאחרים לנשום.

היסטוריה של שליטה ולקח של שחרור

אבל לא תמיד זה היה כך.

במשך שנים רבות הוביל האדם את הסוס ממקום של שליטה. בתקופות בהן שימש הסוס לעבודה, למסעות או למלחמות, נולדה המילה “שבירה” - breaking. לשבור את רוחו של הסוס כדי שיציית.

זו הייתה שפה של כוח, לא של קשר.

ההצלחה נמדדה ביכולת להכניע, לא ביכולת להבין. עם הזמן, הצורך בסוס ככלי הלך וירד ואט אט חילחלה התודעה שהסוס איננו מגיב לפקודה, אלא למצב הפנימי של מי שעומד מולו. הוא לא מקשיב למילים, אלא לקצב הנשימה. לא לתחושת הביטחון שמוקרנת כלפי חוץ, אלא לביטחון האמיתי שמתקיים מבפנים.

כשהאדם רגוע, הסוס רגוע. כשהוא מתוח, גם הסוס מתוח.

הוא לא שופט אותנו הוא פשוט משקף.

במובן הזה, הסוס הוא מורה.

והשיעור המרכזי שלו חד: מנהיגות אמיתית איננה ללכת בראש ולמשוך אחריך, אלא לעמוד מאחור ולתמוך באחרים כשהם צועדים קדימה.

מראה לחברה האנושית

נראה שאנחנו, בני האדם, התרחקנו מהמודל הזה.

בעידן שבו הצלחה נמדדת בכמות המאמינים, בכוח ובנראות, קל לשכוח שמנהיגות אינה מופע ראווה אלא אחריות. אחריות לראות, להקשיב, ולהחזיק את המרחב שבו אחרים יכולים לצמוח.

אנחנו חיים בתרבות שמבלבלת בין עוצמה לבין נוכחות, בין סמכות לבין הקשבה, בין ניהול לבין קשר.

מנהלים רבים נמדדים ביעדים, לא באמון או במענה לעובדים תחתם. כהורים, אנחנו עסוקים בלכוון, לא בללוות. מנהיגים מחפשים להיראות, לא לראות ולא להקשיב לשטח.

וכך אנחנו ממשיכים ללמד דורות של “מובילים” שמאמינים שהובלה פירושה לעמוד בראש בזמן שהעדר האמיתי מחכה למי שידע פשוט לעמוד מאחור.

בין עדר לצוות, בין מגרש למשרד

בעדר, ההובלה נעה בין הפרטים. היא דינמית, משתנה, גמישה. כשאחד מתעייף, אחר תופס את מקומו. זו לא היררכיה, זו מערכת יחסים.

באותה מידה, גם בצוותים, במשפחה או בזוגיות המנהיגות הבריאה היא זו שמאפשרת תנועה. מנהיגות שמקשיבה. שמבינה מתי לדבר ומתי לשתוק. שנותנת מקום לאחרים, לא כדי לוותר על שליטה, אלא כדי לבנות אמון.

מנהיגות “מלפנים” יוצרת תלות ומחפשת עוקבים. מנהיגות “מאחור” יוצרת ביטחון ומגדלת מנהיגים חדשים.

בתקופה שבה רמת האמון במנהיגים שלנו הולכת ופוחתת, שבה רטוריקה החליפה הקשבה, ונראות החליפה נוכחות, אני תוהה איך נצליח לשנות את מודל ההובלה שעליו גדלנו. מודל שמקדש כוח, שליטה, עושר ותדמית, אך שוכח את המרכיב הפשוט ביותר במנהיגות - אמון והקשבה.

אולי הגיע הזמן להוציא את המנהיגים שלנו מהבמות ומהאולפנים, ולהכניס אותם לראונדפן, המגרש העגול שלנו. להעמיד אותם, בלי נאומים ובלי מסכים, מול סוס אחד אמיתי, או סוסה (ועדיף שתהיה זו קריסטל), ולבקש מהם לנסות להוביל. בלי מילים, בלי דרגות, בלי טייטלים. רק עם נוכחות, הקשבה ואנרגיה.

אני מאמינה שתוך דקות הם יגלו מה שהסוסים מלמדים אותנו בכל יום. אי אפשר לזייף אותנטיות. אין משמעות לסמכות אם אין אמון. וכוח אמיתי אינו נמדד בכמה אתה גורם לאחרים להישמע אלא בכמה אתה מצליח לגרום להם להיפתח.

אולי רק אז נתחיל לדבר על מנהיגות חדשה. 

אז איך אתם מובילים? האם אתם עומדים בפרונט - ויוצרים עוקבים? או שאתם מובילים מאחור - ויוצרים מנהיגים?