בלוג בּוסֶפאלוס

יש רגעים שבהם לא צריך הרבה כדי להבין איך מישהו נכנס למרחב. משהו קטן בנשימה, במבט, באופן שבו הגוף מוחזק. אנשים מגיעים עם סיפורים ורקעים שונים, ועם דרכים שונות להחזיק את עצמם בתוך העולם. חלקם עם אבחנה, חלקם עם תחושת דריכות מתמשכת, וחלקם פשוט עייפים מלהחזיק. כמי שעובדת עם פוסט טראומה באמצעות סוסים, אני פוגשת שוב ושוב את אותה התופעה מזוויות שונות. אין שני אנשים שחווים את זה אותו דבר ובכל זאת יש קו עדין שמחבר בין החוויות. מערכת עצבים שמחפשת דרך להתארגן מחדש, גוף שמבקש קצב אחר. בשב

נכתב בשיתוף עם שירי בלומברג, מדריכת רכיבה טיפולית ומנחת קבוצת עבודה עם סוסים למתמודדים עם PTSD. הגשם הישראלי איננו מהמרשימים בעולם, אבל כולנו מכירים את הימים שבהם הוא נותן עבודה והופך לנתון משמעותי, בטח ובטח בבנייה ובהתכווננות למפגש בחווה עם סוסים. אלו ימים שבהם מזג האוויר הוא גורם פעיל שמשפיע על הקרקע, על התנועה, על הקצב, ובעיקר על רמות העוררות. עבור סוסים, שינוי כזה מתורגם במהירות ליותר נמרצות, יותר תגובתיות ויותר אנרגיה זמינה. הריחות מתחדדים, הרעש נוכח, והגוף מגיב. גם החוו

אירועי השנים האחרונות, ובעצם החיים המורכבים שאנו חיים במדינת ישראל מאז ומעולם, הביאו אל חיינו את המושג 'פוסט טראומה' ביתר שאת. לוחמים ולוחמות רבים מצאו את עצמם מצטרפים למעגל הפוסט טראומה, אך הם לא היחידים. אנו עדים לכך שהפגיעה אינה מוגבלת לשדה הקרב. היא נוגעת גם לאנשים שמשרתים בתפקידי תומכי לחימה וביטחון וגם למי שנחשפים לאיום מתמשך בבית, בעבודה או בקהילה. האזעקות החוזרות ונשנות, חוסר הודאות והלחצים שנחשפנו אליהם לאורך השנים מטשטשים את הגבול בין מי שנושא פוסט טראומה רשמית לבין