על תנועה, סוסים ואנשים שלא עוצרים
- Timna Benn
- לפני יומיים
- זמן קריאה 5 דקות
אחד העקרונות שאני מחזיקה בהם בהכשרה למדריכי רכיבה טיפולית הוא שידע תיאורטי איננו מספיק.אפשר לדבר שעות על שיקום, ויסות, טראומה, דימוי גוף והסתגלות. אפשר ללמוד על פרוטוקולים, התאמות ועקרונות בטיחות. אבל ברגע האמת, מי שמולנו הוא לא אבחנה ולא טופס הפניה. הוא אדם עם היסטוריה, הרגלים, פחדים, כוחות, חוש הומור ודרך משלו בעולם.
ולכן, אני דוגלת ברעיון של לזרוק את הסטודנטים למים. זאת מתוך תפיסה פדגוגית ברורה - למידה עמוקה מתרחשת במפגש. עם שונות. עם אי הודאות. עם מצב שבו אין תשובה אחת נכונה, אלא תהליך חשיבה.
בשבוע שעבר היה לנו הכבוד לארח במרכז לרכיבה טיפולית "העמק" משתתפים מטעם אירגון "הצעד הבא". עמותה המלווה קטועי גפיים בישראל משלב הפציעה או האובדן, דרך תהליך ההסתגלות, ועד החזרה לתפקוד ולחיים פעילים.
בחרנו ליצור את המפגש הזה מתוך מטרה כפולה. עבור הסטודנטים שלנו הייתה זו הזדמנות ללמידה חיה, כזו שלא מתרחשת בכיתה אלא בתוך קשר, תנועה והתאמה אמיתית; ועבור המשתתפים זו הייתה נגיעה ראשונית בעולם הסוסים, במרחב שאולי עוד יהפוך עבורם לכלי נוסף בתהליך האישי והגופני שלהם.
בהזמנה ששלחתי, לסטודנטים וגם למשתתפים, כתבתי שאנחנו עומדים ללמוד יחד מה ניתן לעשות במרחב החווה והסוסים. לא רק ברמת החווייה, אלא ברמה התפקודית, הפיזית, הנוירולוגית והרגשית. איך תנועה תלת ממדית של סוס משפיעה על מערכת שיווי המשקל. איך קשר עם בעל חיים תומך בוויסות. איך הבחירה באיזה ציוד להשתמש, היא גם בחירה מעניינת ומשמעותית.
התכנסנו לבוקר של למידה הדדית, שבו אין צד שמלמד וצד שלומד, אלא מרחב משותף של התנסות, סקרנות ותנועה.
מה שקורה על הקרקע הוא לא מקרי
התחלנו בעבודת קרקע. מגע, הברשה, הובלה.במבט ראשון, פעולות בסיסיות. בפועל, עבודה מורכבת על ויסות, יציבה ותחושת ביטחון.
המשתתפים התקרבו אל הסוסים בהדרגה, תוך שיח על טבע הסוס ועל שפת הגוף שכדאי להכיר. איפה הוא מרגיש נוח, איך נראית סקרנות, מתי הוא מבקש מרחב. משם עברנו למגע עדין ולהברשות. זה שלב לכאורה שקט, אבל אנחנו כבר יודעים כמה הוא עמוק. המגע הישיר, החזרתיות, חום הגוף של הסוס, הריח, הנשימה, כל אלה משפיעים ישירות על המערכת העצבית.בתוך דקות אפשר היה לראות כתפיים יורדות, נשימה מתארכת ותנועה שנעשית רכה ומאורגנת יותר.
אחרי כמה דקות של התחברות, הצענו למי שמרגיש מוכן לנסות להוביל את הסוסים במגרש. מהקרקע.קטיעה משנה את ארגון הגוף. מרכז הכובד משתנה, דפוסי ההליכה מתארגנים מחדש, ולעיתים נוצרת אסימטריה שמובילה לעומסים משניים, כאבים כרוניים וירידה בביטחון בתנועה. מחקרים בתחום השיקום מראים כי תרגול דינמי בסביבה משתנה, במיוחד כזה הכולל קלט פרופריוצפטיבי עשיר, משפר שיווי משקל ותחושת גוף בקרב קטועי גפיים.
חלק מהמשתתפים ניגשו מיד, אחרים בחרו להתבונן עוד רגע. כל אחד בקצב שלו. בתוך כמה צעדים היה אפשר לראות איך הסוס מתאים את עצמו למהירות ההליכה שלהם, מקשיב, מווסת את התנועה. אחד המשתתפים אמר שהוא מרגיש שהוא ממש יכול להישען על הסוס. התחושה הזו עודדה אותו להמשיך גם בהליכה על החול. ואחר כך אפילו בריצה קלה. הידיעה שיש לידו גוף גדול, יציב וקשוב, איפשר תנועה גם כשהיה חשש ממעידה.ובעדינות, הפצרנו בהם להרים סנטר. לא להסתכל מטה. כלומר, לסמוך. לא לבדוק כל צעד. זו אמירה גופנית שמגלמת אמירה רגשית.
ואז הגיע רגע שהפך לשיעור מקצועי של ממש. אחד המשתתפים חשש להוביל סוס בחול. הוא לא סמך על היציבות שלו במשטח הרך. זה לא היה פחד מהסוס, אלא דווקא מהקרקע. אובדן גפה מערער את תחושת הוודאות הבסיסית של “אני יודע איפה אני עומד”, ומשטח משתנה מעצים את זה.הסטודנט שליווה אותו גילה תושייה בדיוק מהסוג שאנחנו מחפשים אצל מדריכים. במקום לנסות לשכנע או לדחוף קדימה, הוא שינה את תנאי המשימה והציע לעבור לרחבת האספלט.המעבר למשטח יציב יותר יצר חוויה מתקנת כמעט מיידית. היציבה התארגנה מחדש, הביטחון עלה, היד התרככה על חבל ההובלה. ברגע הזה ראינו למידה מוטורית במובן העמוק שלה. למידה תנועתית שמבוססת על הצלחה, על קלט תחושתי מדויק ועל התאמת רמת האתגר ליכולת הנוכחית. כשהמערכת חווה תנועה יציבה ובטוחה, היא יכולה לארגן מחדש את דפוסי השליטה הפוסטורלית ולבנות ביטחון שיאפשר בהמשך לחזור גם למשטח המאתגר יותר. לא להימנע, אבל גם לא להציף.
באותו רגע ההכשרה הפכה לחיה. העקרונות התיאורטיים של למידה מוטורית, ויסות מדורג וחוויית הצלחה התגלמו בתוך מפגש אחד פשוט של אדם, סוס וקרקע.
עולים על הסוס
אחרי הפסקה קצרה של שיתוף חוויות הן של המשתתפים והן של הסטודנטים, התחלנו בהתארגנות לעלייה על הסוס.יחד דנו בשאלות כמו, האם להסיר פרוטזה או להישאר איתה. להשתמש באוכף אינגליש, ווסטרן או דווקא בחבק וולטינג. יחד, הצגנו למשתתפים את שלל האפשרויות ואיזה שיקולים לכל אחד.על פניו, שאלות טכניות. בפועל, שאלות של שליטה, של זהות, של תפיסת גוף.
בחירת הציוד הפכה לשיחה מקצועית וחווייתית כאחד. מה ייתן יותר תחושת יציבות באגן, מה יאפשר חופש תנועה גדול יותר, איפה נקבל בסיס רחב יותר של תמיכה ואיפה דווקא נבחר במינימום תיווך כדי לאפשר לגוף לעבוד. האוכף הווסטרני, למשל, מציע משטח ישיבה רחב ותחושת החזקה שמיטיבה עם מי שמחפש ביטחון ראשוני. האוכף האנגלי מאפשר קרבה גדולה יותר לסוס ודיוק בתנועה, ומעודד עבודה אקטיבית של שרירי הליבה. חבק הוולטינג פותח מרחב לתנועה, למגע ישיר ולשינויי מנח, ומתאים במיוחד כשאנחנו רוצים להזמין חקירה תנועתית ולא רק ישיבה יציבה.גם לשאלה האם להישאר עם הפרוטזה יש משמעויות שונות. עם הפרוטזה נראה יותר עבודה על סימטריה תפקודית והעברת משקל כפי שהיא מתרחשת ביומיום; בלעדיה, נאפשר חוויה חדשה של מגע, ארגון אגן ותחושת ישיבה אחרת לגמרי.בכל בחירה חיפשנו את האיזון בין יציבות לחופש, בין ביטחון לאתגר, ובין מה שמוכר לגוף לבין מה שמרחיב אותו.
תנועת הסוס ברכיבה, מספקת קלט תנועתי קצבי, סימטרי יחסית וחזרתי. מחקרים בהיפותרפיה מצביעים על כך שהתנועה המדמה הליכה אנושית מפעילה שרירי ליבה, משפרת יציבה דינמית ומעודדת ארגון מחדש של דפוסי תנועה. במילים פשוטות, הגוף לומד לנוע מחדש.
אפשר היה לראות איך עם כל צעד של הסוס הנשימה מתעמקת, הגב מתארך והפנים מתרככות, ואיך חוויית התנועה עוברת מבדיקה זהירה לזרימה שיש בה אפילו הנאה. נוכחנו לראות כיצד השרירים מרפים בהדרגה, הגוף נעשה אלסטי יותר, וכל זה בתוך דקות ספורות של רכיבה. השחרור הזה נבע משילוב של תחושת ביטחון שהלכה והתבססה עם תנועה אקטיבית, קצבית ומאורגנת, שמזמינה את הגוף להניח את המאמץ המיותר ולהתארגן מחדש.
הספרות מראה שפעילות גופנית וספורט אצל קטועי גפיים אינם רק עניין של כושר, אלא מרחב שבו נבנים מחדש תחושת מסוגלות, זהות והשתייכות. בתוך קהילה פעילה, ההישג התנועתי הופך גם להישג רגשי וחברתי כזה שמחזיר שליטה, נורמליות וחיבור לחיים.
ובתוך כל זה היה גם יותם, בן התשע, שקיבל אישור מיוחד להיעדר מבית הספר ולהצטרף.
בדרך הביתה שאלתי אותו מה למד. הוא ענה בפשטות, קטועים יכולים לעשות הכל.
מנקודת מבט התפתחותית, ילדים בגיל הזה מעצבים את תפיסותיהם על שונות, מסוגלות ומגבלה. לראות אדם עם פרוטזה מוביל סוס, רוכב, צוחק ומצליח זו למידה חברתית עמוקה ושבירת סטיגמה בזמן אמת. המשפט הזה לקח את כל מה שידענו מהמחקר והפך אותו לרגע אנושי שלא צריך להסביר.
מה שהיה נוכח ביום הזה לא היה סיפור של גבורה דרמטית, אלא נורמליזציה של יכולת.פגשנו אנשים שהם הורים, בני ובנות זוג, עובדים, ספורטאים, רוכבי אופניים, קופצים ממטוסים, ועכשיו גם רוכבים על סוסים. לא מתוך צורך להוכיח, אלא מתוך סקרנות להמשיך לנוע, להרחיב עוד גבול, לגלות עוד אפשרות של הגוף בתוך העולם.
ואולי הלמידה המרכזית בעבודה עם סוסים היא שזהו מרחב שבו הגוף והנפש ממשיכים להתרחב. תנועה שמביאה ביטחון, ביטחון שמאפשר חקירה, וחקירה שמחזירה את המבט אל מה שאפשר.
ביום הזה לא לימדנו אנשים עם קטיעה לרכוב.למדנו יחד איך נראית אפשרות כשהיא מקבלת תנועה, קצב ונוכחות.
לקריאה נוספת:
