מהסוס לכיתה: שיעורים בהסתגלות ובאמון

הנה זה הגיע! החופש הגדול מאחורינו, והחבר'ה הצעירים חזרו אל כותלי בית הספר.

הילדים מרימים ילקוטים חדשים, עפרונות מחודדים וחבילות מחברות, או בעצם, טאבלטים, מטענים ומחברות חכמות. אבל לא באמת משנה מה מכיל התיק אותו הם סוחבים על הגב, החבר'ה האלה מלאים ברגשות שונים ומגוונים. מהתרגשות, ציפייה ופרפרים בבטן, ועד חשש, פחד ואפילו חרדה.

יש כאלה שנכנסו לכיתה חדשה, פגשו מורה חדש, חברים חדשים, ואולי אפילו עברו לבית ספר אחר לגמרי.

כחלק מהעבודה בבוספאלוס, אני פוגשת ומלווה מדי שנה עשרות רוכבים צעירים ואת הוריהם. לצד השיעורים עצמם, מתרחשות תמיד שיחות שמספרות סיפור רחב הרבה יותר על המעברים שעוברים הילדים, על קשיי הסתגלות, על החששות של ההורים. ילדים מגיעים לא פעם אל המגרש עם אותן השאלות שמלוות אותם גם בבית הספר, האם יאהבו אותי? אמצא חברים? אדע לעמוד בציפיות?

הסוס, שלא שופט ולא מתרשם מתעודות או משיוך חברתי, הופך למראה חיה. הוא מגיב לביטחון, לנוכחות ולאותנטיות, בדיוק כפי שעושים ילדים אחרים בכיתה.

מכאן נולד החיבור. האופן שבו ילדים לומדים לבנות אמון ותקשורת עם הסוס הוא גם שיעור עמוק במיומנויות חיים.

והשנה – כל זה פוגש אותי גם באופן אישי.

יותם שלנו, עלה לכיתה ד’. ההחלטה של בית הספר לערבב בין הכיתות בשכבה הפכה את תחילת השנה הזו לרגע מאתגר במיוחד עבורו. חברים קרובים נשארו בכיתה אחרת, מורה חדשה נכנסת לתמונה, הדינמיקה שאליה התרגל התפרקה, והוא מצא את עצמו בבוקר הראשון ללימודים מול כיתה חדשה, ילדים חדשים, מבנה חברתי אחר.

אני רואה אצלו, כמו אצל הרבה מהילדים שאני פוגשת, את הדואליות. מצד אחד חשש טבעי, "איך אסתדר?", ומצד שני סקרנות אמיצה, הזדמנות להתחיל מחדש, לגלות מי עוד יכול להפוך לידיד.

וכאן עולה השאלה הגדולה, איך אנחנו, כהורים, מחנכים ומדריכים יכולים ללוות את הילדים ברגעים כאלה?

ראשית, חשוב לזכור - המעברים האלה הם לא רק איום הם גם הזדמנות. כיתה חדשה יכולה להיות קרקע פורייה ליצירת חברויות חדשות, לחשיפה לתלמידים שונים, לעולם חברתי רחב יותר. המיומנות לבנות קשרים חדשים, לגשת אל ילד אחר, להציג את עצמך, לשאול שאלה, כל אלה הן מיומנויות חיים אדירות, שילוו אותם הרבה מעבר לבית הספר.

אבל אין ספק שהדרך לשם לא תמיד קלה.

תחילת שנת לימודים היא תקופה שמלווה לעיתים בחרדה, תסכול, קנאה, או פשוט תחושת בלבול. כהורים אנחנו עלולים להיסחף פנימה, לשאול שאלות אינסופיות, להביע דאגה יתרה, לפעמים אפילו לכעוס ולנסות להתערב. אבל כאן חשוב לעצור, כשאנחנו מביאים לשולחן את הפחדים שלנו, אנחנו מעבירים לילד מסר לא מודע, אולי באמת יש ממה לחשוש.

אז מה כן?

• לתת מקום לרגש – לא לבטל את החשש אלא להקשיב לו. ילד שחוזר מהיום הראשון בבית הספר ואומר "לא דיברתי עם אף אחד" או "לא היה לי עם מי לשבת בהפסקה" – לא תמיד מחפש פתרון מידי. לפעמים הוא פשוט רוצה לדעת שמקשיבים לו. כאן התפקיד שלנו כהורים הוא לא למהר להרגיע ("יהיה בסדר, מחר תמצא חברים"), אלא לתת מקום למה שהוא מרגיש. משפטים כמו: "אני מבינה שזה מפחיד לפגוש ילדים חדשים" או "זה באמת מבאס להרגיש קצת לבד" נותנים לגיטימציה לרגש. זה לא אומר שאנחנו מגדילים את הקושי – להפך, זה נותן לילד תחושת ביטחון שמה שהוא חווה הוא אנושי ונורמלי.

• לשדר אמון – כשאנחנו משדרים לילד אמון, גם במערכת וגם בו עצמו, אנחנו בעצם מעבירים לו את התחושה שיש לו גב. זה לא אומר שהמערכת מושלמת או שאין בה קשיים, אלא שאנחנו מאמינים שיש בה מבוגרים שאפשר לפנות אליהם, ושיש לילד את היכולת להתמודד. במקום להיכנס יחד איתו לחרדה ("מה אם לא תמצא חברים?"), אפשר לומר: "אני בטוחה שתדע למצוא את הדרך שלך". תחושת האמון הזו הופכת להיות כוח פנימי עבורו. מעין משענת בלתי נראית שנותנת לו אומץ לנסות.

• להזכיר שזה תהליך – הסתגלות לבית ספר או כיתה חדשה היא לא רגע אחד, היא תהליך. יש ילדים שיקפצו למים וימצאו את עצמם מהר מאוד, ויש כאלה שזקוקים לשבועות (ולפעמים גם לחודשים) עד שירגישו בבית. כהורים חשוב שנשדר סבלנות – לעצמנו ולילדים. מותר שביום הראשון הוא יחזור עם פרצוף חמוץ, מותר שביום השלישי הוא יגיד שלא רוצה ללכת. כשאנחנו זוכרים שזה חלק טבעי מתהליך הסתגלות, אנחנו לא נבהלים, ולא מוסיפים לחץ מיותר.

• ללמד גמישות חברתית – לא כל ילד יודע איך להתחיל לשיחה, איך לבקש להצטרף למשחק, או איך להתמודד עם סירוב. אלה כישורים חברתיים נלמדים ואפשר לתרגל אותם בבית בצורה חווייתית. אפשר לעשות משחקי תפקידים קטנים, אפשר לדבר על איך מגיבים כשאנחנו מקבלים "לא", לנסות להבין שבדר"כ זה לא אישי, לפעמים המשחק פשוט מלא. ההבנה הזו מורידה חרדה ומקנה לילד כלים פרקטיים.

• לקבל את הנפילות כחלק מהדרך – לא כל יום יהיה קל וזה בסדר גמור. לפעמים הילד יחזור מאוכזב, לפעמים ירגיש בודד, לפעמים יהיה קונפליקט עם חבר חדש. הנטייה כהורים היא לרצות לסלול עבורו את הדרך כדי שלא יפול, אבל בפועל, הנפילות הן שיעור חשוב לא פחות. דווקא החוויה של התמודדות עם קושי, של כאב קטן או אכזבה, והיכולת לקום מזה הן מתנות אדירות לחיים. הן בונות חוסן, מפתחות עמידות, ומלמדות שהעולם לא תמיד מסתדר בדיוק כמו שאנחנו רוצים ובכל זאת אפשר להמשיך הלאה.

  
  

מה שאני לומדת בכל פעם מחדש, גם עם יותם בבית, וגם עם הרוכבים שאני פוגשת בחווה, זה שהסתגלות היא לא יעד סופי שאליו מגיעים, אלא מיומנות מתמשכת שממשיכה להתפתח לאורך כל החיים. כמו ברכיבה על סוס בפעמים הראשונות מרגישים חוסר שיווי משקל, הידיים מתבלבלות עם המושכות, לפעמים גם מאבדים אחיזה ונופלים. אבל ככל שחוזרים, מנסים, מתאמנים, מתפתחת היכולת לשבת יציב יותר, לנשום, להחזיק את המושכות, ובעיקר להאמין בעצמנו שאנחנו מסוגלים להוביל קדימה.

השנה החדשה מזכירה לנו שהילדים לא מתמודדים רק עם מבחנים בחשבון או עם חוברות עבודה באנגלית, אלא בעיקר עם מבחני חיים קטנים. בכל יום הם נדרשים לגלות אומץ, גמישות, התמדה, ולעיתים גם את היכולת להתמודד עם אכזבה. זה אולי לא כתוב במערכת השעות, אבל אלה בדיוק המקומות שבהם הם בונים את עצמם. במקביל, גם אנחנו, המבוגרים, מוזמנים לעבור תהליך לא פחות חשוב. תהליך של קבלה, של הבנה ושל שחרור מהצורך לשלוט בכל פרט. ללמוד לסמוך, ללוות בלי להוביל במקומם, ולהיות שם כשהם צריכים – זו מיומנות חיים לא פחות קריטית משל הילדים. וכשאנחנו מצליחים לשדר אמון, להשאיר מקום לרגש, לאפשר מרחב בטוח ולהישאר לצידם, אנחנו בעצם מציידים אותם בארגז כלים פנימי שילווה אותם שנים קדימה. כך המעבר הגדול, עם כל הקושי שבו, הופך לא רק לאתגר אלא למנוף אמיתי לצמיחה, להתבגרות ולגילוי הכוחות שטמונים בהם. ובנו.