מונטנגרו 2025 - שבוע. הרים. תמונות.
- Timna Benn
- 27 באוג׳
- זמן קריאה 1 דקות
דר לי, אחייניתי האהובה חוגגת בת מצווה. הורי ואני נסענו איתה לחוות את מונטנגרו מזווית קצת אחרת. שבעה ימים של רכיבה בפסגות הקסומות, לינה בבקתות רועים, מנותקים מהכול.
זה היה פשוט. זה היה מדויק.
שמחה לשתף איתכם ברגעים קטנים ומיוחדים, שמתעדים את השקט, את התנועה, ואולי גם את הטעם של האוכמניות העסיסיות הישר מהשיח.
סוסים משוחררים ליד בית. עשן דק עולה מהכיריים. אין חשמל, אין מים חמים, אין קליטה. מהר מאוד, גם אין צורך.
שולחן צהריים. מרק, שתי עגבניות, גבינה מקומית, לחם. זהו.
המינימום הזה? זה בדיוק מה שטעים.
רגע של שקט אמיתי, בלי הסחות. רק להחזיק את הקשר.
אנחנו ישנים ב"קוטונס" — בקתות רועים עונתיות, עשויות עץ ואבן, פזורות בגובה של מעל אלף ושבע מאות מטרים, בלי חשמל, בלי מים זורמים.
האוכל לא מתיימר להרשים אבל איכשהו, בלי חשמל ובלי תיבול מוגזם, הטעם שלו מדויק יותר.
הופיע פתאום, בלי רצועה ובלי מטרה.
ליווה אותנו שעה ארוכה, כאילו בודק שאנחנו מסתדרים.
לא שייך לאף אחד. בדיוק כמו הרוח.
אוכמניות בצד הדרך.
קוטפים, אוכלים, ממשיכים ללכת.
כמו שזה.
ראקיה.
שיכר שזיפים. חזק מדי לשעה שבה הגישו אותו.
אבל אמרנו כן, כי אי אפשר לסרב למישהו שמזג בעצמו ובא עם מבט של, "תשתו, זה מחמם".
ימים שלמים בלי חיבור אינטרנטי. אבל איכשהו כן מרגישים מחוברים. אחד לשני. לעצמנו.
המסלול מתיש, אבל משהו בשקט שסביבך מחזיק את הרגליים יציבות.
אני מבינה, אי אפשר למהר כשאין לאן למהר.
החיים ממשיכים, חוזרים הביתה, אבל לא באותו קצב. פתאום מתחשק לכבות את האור מוקדם, להניח את הטלפון, ולזכור מה קורה כשיש פחות.
משהו שם בהרים נשאר בנו.
לא צריך להסביר. רק מרגישים את זה, פתאום, באמצע היום.
