יאללה מזמינים?! מה שחופשה עושה לנפש – עוד לפני שהיא מתחילה
- Timna Benn
- 6 באוג׳
- זמן קריאה 4 דקות
אוגוסט.
החופש הגדול בשיאו, המדינה על טורים, כל אחד מנסה להחזיק את הראש מעל המים, תרתי משמע. הורים סופרים ימים, ילדים שוכחים מה זה יום ומה זה לילה, ומי שיכול - בורח.
וגם אני, עוד רגע על מטוס. חופשה משפחתית בהרכב קצת שונה – הורי, דר-לי, אחייניתי המהממת שחגגה לא מזמן 12, ואני.
מה בתוכנית? סוסים. הרים. שמונה ימים של רכיבה בנופים הכי פראיים של מונטנגרו.
רגע לפני שנעלה על הסוסים, עצרתי לחשוב על עצם הרעיון של חופשה.
למה אנחנו כל כך צריכים אותה? למה לתכנן אותה מראש? ואיך זה שדווקא הידיעה שהיא מתקרבת עושה לנו טוב?
בזמן שהחיים רצים ואי אפשר לדעת אם המטוס באמת ימריא בזמן או בכלל, בהתחשב במציאות הרווחת של השנים האחרונות, הציפייה לחופשה הופכת לרגע של יציבות.
היא תאריך מסומן ביומן, משהו שיש לצפות לו, משהו שמחזיק אותך גם כשמסביב הכול מרגיש רועד.
אז למה בכלל לתכנן יציאה לחופשה?
מחקרים מראים את זה באופן די חד.
כבר בשלב שבו מתכננים חופשה, רמות האושר עולות. לא רק בזמן החופשה עצמה, אלא עוד קודם. הציפייה לחופשה יוצרת תחושת שליטה, סדר ותקווה.
לפעמים עצם הידיעה שיש משהו טוב באופק, משהו שמחכה, עוזרת לנשום גם כשמסביב הכול לחוץ.
לפי מחקר שהתפרסם ב- Applied Research in Quality of Life, אנשים שתכננו חופשה דיווחו על רמות אושר גבוהות יותר עוד לפני שנסעו, הרבה יותר מאנשים שלא תכננו כלום. החופשה עצמה, כך לפי החוקרים, לא בהכרח מעלה את רמת האושר וההשפעה נשמרת לכשבועיים–שלושה, גג. כלומר, הרווחה הנפשית מגיעה לא מהשמש בים, אלא מהנעיצה ביומן, מהשיחה עם חברה, מהדמיון על הנוף, מהאריזה.
גם ב- National Geographic התפרסם מאמר שמסביר איך עצם תכנון החופשה מפעיל במוח אזורים שקשורים לדופמין, למוטיבציה ולתחושת ציפייה. מה שנותן לגוף תגובה חיובית ממש כמו בזמן חוויה מהנה בפועל. כמו פרס שמחכה לך, רק שההנאה ממנו מתחילה הרבה לפני שהוא מגיע.
מסתבר, שכמו כמעט כל דבר אחר בחיינו, זה לא רק בראש, אלא שגם הגוף מגיב.
מדדים פיזיים כמו שינה, לחץ דם ורמות סטרס משתפרים עוד לפני שטסים. אפילו אם בסוף שוכחים משהו באריזה או נרטבים בגשם, המערכת כבר התחילה להגיב לתחושה החיובית שהופיעה עוד כשהיית בשלב של “יאללה, מזמינים?”
למרות שאנחנו לפעמים מתייחסים לחופשה כאל מותרות, או משהו שיכול דווקא להעלות את רמות הסטרס (בואו, חופשה משפחתית לא בטוח מרגיעה...), האמת היא שהיא הרבה יותר מזה. קיימים לא מעט מחקרים שמראים שלחופשה יש השפעה אמיתית על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו.
תוך שגרת חיים שוחקת, לפעמים מה שמחזיק אותנו זו הידיעה שמשהו אחר מתקרב. שינוי מרגש, התחדשות, יציאה מאיזור הנוחות.
במחקר שהתפרסם לאחרונה ב- Journal of Applied Psychology, חוקרים ביקשו לבדוק מה באמת נשאר איתנו אחרי חופשה, מעבר לתמונות ולמזכרות.
הם עקבו אחרי קבוצת עובדים במשך כמה שבועות, לפני, במהלך ואחרי חופשה, ולקחו מדדים של עייפות, לחץ, שינה ותחושת חיוניות. מה שהתברר היה די מובהק. גם אחרי שהחופשה נגמרת, הגוף עדיין מרגיש אותה.
המשתתפים דיווחו על שינה עמוקה וטובה יותר, ירידה בתחושת עומס נפשי, פחות עייפות, ויותר תחושת רעננות. לא רק תוך כדי שהם בים או בהרים, אלא גם שבועיים אחרי שחזרו למשרד.
אבל ההשפעה לא הייתה אוטומטית. היא הייתה חזקה במיוחד כשהחופשה כללה פעילויות מהנות, כאלה שמייצרות שמחה פשוטה, וגם תחושת שליטה. כלומר, מתי קמים, לאן הולכים, מה עושים עכשיו. לא עומס של משימות, אלא חופש אמיתי לבחור, לזוז, לעצור, לשנות תוכניות. כשזה קורה, החופשה היא כבר לא רק הפסקה, אלא הופכת לתהליך של ממש. תהליך של התאוששות פיזית ונפשית.
או כמו שהחוקרים סיכמו את זה במשפט פשוט, שאני מאוד מתחברת אליו,
Vacations may act as a psychological reset button.
אולי מה שאנחנו באמת מחפשים זה לא רק לנוח, אלא לאפס רגע את הראש. לשחרר. להחזיר לעצמנו קצת ממה שנשחק.
בקיצור, חופשה, או אפילו רק התכנון שלה, היא סוג של הפוגה נוירולוגית. זה כמו להגיד למוח, לתודעה ולגוף ״יש מקום אחר, יש זמן אחר, ואתם בדרך לשם״.
מה שיפה זה שזה לא חייב להיות משהו יוקרתי או ארוך במיוחד. זה יכול להיות סופ״ש בצימר, חמשוש עם הילדים, או במקרה שלי, מסע סוסים עם משפחתי האהובה.
אז מה מחכה לנו שם?
כחלק מההכנות, שלחה לנו בעלת החווה את לוח הזמנים. זה לא סתם מסלול, זה חתיכת מסע ויציאה אל תוך הטבע, לפעמים גם מחוץ לאזורי קליטה.
נוחתים וישר יוצאים צפונה דרך Platije Canyon. נעצור לסיור במנזר Morača מהמאה ה-13 ומשם נגיע לעיירה Kolašin, שם נפגוש את הסוסים ונישן בבקתות עץ קטנות ליד הנחל שנקראות "קטון" (Katun - מונח מקומי, נפוץ בעיקר באזורים ההרריים של מונטנגרו, אלבניה וקוסובו, שמתאר התיישבות עונתית קטנה של רועים).
משם נצא לרכיבה. ימים שלמים בתוך נופים פראיים. יער עתיק בפארק הלאומי Biogradska Gora, כרי דשא ברכס Bjelasica ואגמים כמו Zabojsko ו- Riblje שנראים כאילו מישהו צבע אותם בצבעי מים. נרכב בין הרים, נישן בקטונים כפריים, נאכל עם מקומיים, וננסה לזכור איך זה מרגיש להיות בלי קליטה.
יום אחד נחצה את נהר Tara. ביום אחר נרד עם הסוסים לשחות ב- Vražije Lake.
אולי יהיו גם רגעים פחות פוטוגניים, גשם, יתושים, אולי סוס עקשן, אבל גם הרבה שקט, אוויר נקי, ותחושה שקרה פה משהו אחר.
מי שרוצה להציץ למסע הזה מקרוב (ולבדוק בעצמו אם כל מה שכתבתי על סטרס, דופמין ושינה באמת מחזיק במבחן הסוס) מוזמנים לעקוב אחרינו באינסטגרם. נעלה תמונות, קטעים מהשטח, תובנות קטנות וגם אולי כמה תזכורות למה לפעמים כל מה שצריך זה פשוט לצאת.
מקורות
