על נסיכות של דיסני, סוסים ומה שביניהם
- Timna Benn
- 14 בינו׳
- זמן קריאה 7 דקות
גדלתי על סרטים של דיסני. זו הייתה המתנה הקבועה שביקשתי בכל יום הולדת, קלטת של סרט דיסני שיצא ממש עכשיו, עטופה בנייר צבעוני ובהבטחה שהכול יסתדר בסוף. ואז במשך חודש שלם, הייתי צופה יום יום באותו הסרט, עד שידעתי את כל כולו בעל פה, כולל זיוף מרשים בשלל השירים. במבט לאחור, קשה להתעלם מהעובדה שלסרטים האלה ככל הנראה חלק לא קטן בעיצוב מבנה האישיות שלי. אולי הדרך שבה למדתי לחשוב על אהבה, על אומץ, על נאמנות, ועל זה שאם רק מתעקשים מספיק, הגורל לפעמים מתיישר. שילוב עדין של תמימות נפלאה עם כמה סיבוכים פסיכולוגיים, שהתגלו בהמשך כאתגר מעניין בתחום הזוגיות.
כולנו מכירים את הביקורת הגדולה והמוצדקת, יש לומר, על סרטי דיסני. על חוסר ייצוג וגיוון, על אידאלי יופי, על רומנטיקה שקצת יצאה משליטה. וכנראה שיש בזה משהו, אחרת קשה להסביר למה אני רומנטיקנית חסרת תקנה, שממשיכה לדרוש מבן זוגי, סנדר, לספר לי שוב ושוב איך התאהב בי ממבט ראשון בנשף שמעולם לא התקיים, אי שם בדיינר של המיט בר, אבל היה אמיתי לגמרי בראש שלי.
ובכן, לאור תקופה קצת הזויה של כבדות וקושי שמתחוללת סביבנו בלי די, ולצידה כמה שבועות מאתגרים ברמה האישית, כאלה שנולדים מתוך תפקיד חדש, אחריות רצינית והתמודדויות מוכרות פחות, מצאתי את עצמי מחפשת רגע של קלילות. לא עוד ניתוח, לא ביקורת נוספת, ולא עוד דיון מטרחן על ייצוג, דימוי גוף או פמיניזם (טוב, אולי קצת). היום בחרתי במשהו קצת אחר.
אני רוצה לקחת אתכם איתי למסע דרך העיניים של הילדה בת העשר, זו שבכל שבת בשבע בבוקר קופצת מהמיטה, לוחצת פליי בווידאו, כשהקלטת כבר מחכה שם, וצוללת לעולם צבעוני עם סוף שהוא תמיד טוב.
אני רוצה לתת לכם הצצה לאופן שבו דווקא הסוסים, שמאז ומתמיד היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, הופיעו והשפיעו עלי גם דרך סרטי הווידאו הישנים, אחר כך בגרסת ה DVD, בהמשך בטלוויזיה, ועד היום בקולנוע, כשאני יושבת שם לצד יותם.
אפתח באנקדוטה קטנה ומעניינת שקראתי בעבודת הדוקטורט של R. R. Stanton, (2019), שמבקשת לבחון את ייצוגם של בעלי חיים ופגיעות בהם בסרטי אולפני האנימציה של דיסני לאורך השנים. כן כן, יש לינק בסוף למי שמתגעגע לטרחנות אקדמית מהסוג המשובח.
הציטוט שמובא שם הוא של רוי דיסני, אחיו ושותפו של וולט דיסני, ובו הוא חוזר לזיכרון ילדות משותף מהחווה שבה גדלו. רוי מתאר סייח קטן בן כחצי שנה שנמכר ונלקח מהחווה. הוא ווולט בכו כשנפרדו ממנו, ובהמשך אותו היום פגשו את הסייח בעיר, קשור לעגלה. הסייח זיהה אותם, צהל, נאבק ברתמה, והם חיבקו אותו ובכו שוב. זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותו. באמת סיטואציה קורעת לב.
האנקדוטה הזו, כפי שטוענת כותבת הדוקטורט, מציעה נקודת מבט מעניינת על הקשר הרגשי העמוק של האחים דיסני לבעלי חיים, ועל האופן שבו חוויות מוקדמות של קשר, אובדן וחוסר אונים חלחלו אל תוך היצירה שלהם. לא מדובר רק בחיבה כללית לחיות חמודות, אלא ברגישות לבעלי חיים שנמצאים בעמדת תלות, עבודה ושליטה אנושית. סייחים, למשל, כאלה שלא תמיד זוכים לאישיות בסיפור, אבל בהחלט משאירים חותם בלב.
ואולי לא במקרה, כבר באחת מיצירות הדגל המוקדמות של דיסני, פנטזיה (1940), מופיעים פגסוסים, הסוסים המיתולוגיים בעלי כנפיים, בצורה בולטת ולא שגרתית. בפנטזיה, הסוסים אינם דמויות עם עלילה אישית, אך הם רחוקים מלהיות תפאורה. הפגסוסים מופיעים כיצורים מיתיים, חופשיים, שובבים, בעלי נוכחות פיזית חזקה ותנועה מלאת חיים. הם לא נושאים גיבורים על גבם ולא משרתים סיפור אנושי, אלא קיימים בפני עצמם, כחלק מעולם טבעי, פראי, כמעט אלוהי.
הסוסים בפנטזיה אינם בהמות עבודה, אלא ביטוי של כוח, יופי וחירות. הם משתוללים, מתנגשים, משחקים, ולעיתים גם מאיימים. אין כאן שליטה אנושית, אין רתמה ואין יעד. רק תנועה. רק גוף. רק קצב. זו אולי אחת הפעמים הראשונות שבהן סוס בדיסני אינו אמצעי, אלא נוכחות. מישהו שהוא הסיפור עצמו.
ומכאן, הדרך אל הסוסים שמתחילים ממש להשפיע על עלילה, על דמויות, ועל נסיכות, כבר קצרה בהרבה ממה שנדמה.
אחד מסרטי דיסני היותר נהדרים, ויש שיאמרו שבזכות פסקול מצוין במיוחד, הוא חתולים בצמרת. ושם, איך לא, מופיעה סוסה אחת, מתוקה וחכמה, שכיאה לרוח שנות השבעים מביאה איתה שינוי שקט אך מורגש. Frou-Frou היא קודם כל נקבה. פרט לא שולי בעולם של דיסני שבו סוסים היו לרוב נייטרליים במקרה הטוב, או שייכים לגיבורים גבריים במקרה הנפוץ. היא עוזרת באופן אקטיבי, לא מחכה שיבקשו ממנה ולא עומדת בצד. היא מבינה את הסיטואציה, קולטת מי צריך עזרה ומתי, ופועלת בהתאם. והיא לא במרכז הסיפור, אין לה קו עלילה משלה ואין לה שיר סולו, אבל ברגעים קריטיים היא זו שמחזיקה את הסיפור, מאפשרת לו להמשיך, ומזכירה שגם דמות שולית לכאורה יכולה להיות כוח יציב, יעיל ומדויק. ובסופו של דבר בועטת את אדגר לטימבקטו, כמו שהגיע לו.
אחרי הסוסה החכמה והבועטת של שנות השבעים, מגיעה הקלאסיקה הגדולה, היפה והחיה (1991). כאן הסוס כבר לא רק עוזר מהצד ולא רק מגיב כשצריך, אלא הופך לדמות עם עמדה ברורה, אינטואיציה, ויכולת להשפיע על מהלך הדברים.
פיליפ, הסוס של בל ושל אביה מוריס, נכנס לסיפור כבר בהתחלה, בסצנה משמעותית במיוחד. מוריס רוכב ביער בדרכו ליריד, מתלבט באיזו דרך לבחור. פיליפ עוצר. נושף. מסרב כמעט בעדינות להמשיך בדרך שנבחרה. הוא מסמן בבירור שיש כאן בחירה לא נכונה. מוריס, כמו בני אדם רבים לפניו ואחריו, לא מקשיב. התוצאה ברורה, אובדן דרך, סכנה, והידרדרות מהירה לצרה.
זו סצנה קטנה אבל היא אומרת המון. פיליפ רואה את התמונה הרחבה. יש לו אינטואיציה. הוא מבין הקשר. והאדם, שוב, בוחר להתעלם. מכאן והלאה, פיליפ אינו נעלם. כשהזאבים תוקפים את בל, הוא מנסה להגן עליה, נאבק, נסוג, חוזר, ולא מוותר. הוא לא מציל אותה לבדו, אבל הוא גם לא עומד מהצד. הוא שותף פעיל למאבק, מתוך נאמנות ולא מתוך פקודה.
מה שמעניין בפיליפ הוא שהוא אינו קומי במיוחד, אינו מיתי, ואינו חיית מחמד. הוא סוס. פשוט סוס. כזה שיש לו עמדה, שיקול דעת ורגש. הוא לא מקדם את העלילה דרך גבורה גדולה, אלא דרך רצף של בחירות קטנות, עקשנות שקטה, ונוכחות עקבית. במובן הזה, הוא כבר לא אמצעי תחבורה, אלא מצפן. לא הגיבור של הסיפור, אבל מי שיודע לאן נכון ללכת הרבה לפני שכולם מבינים.
ומכאן המעבר אל מולאן (1998) והקשר בינה לבין חאן כמעט מתבקש. כי אם פיליפ מסמן את הרגע שבו הסוס מתחיל להביע עמדה, חאן הוא כבר הרגע שבו הסוס והגיבורה צועדים באמת יחד. חאן הוא דמות שקטה מאוד, ובו בזמן ברורה להפליא. אין לו קול, אין לו מחוות גדולות, ואין לו רגע שבו הסרט עוצר כדי להסביר לנו מי הוא. ובכל זאת, האישיות שלו נוכחת מהשנייה הראשונה. הוא אצילי בלי להיות דרמטי, מצחיק בלי להיות ליצן, ובעיקר מחובר למולאן באופן שאינו תלוי בתפקידים או בתחפושות. הוא מזהה אותה גם כשהיא מתחפשת למישהו אחר, גם כשהיא מתלבטת, גם כשהיא טועה. החיבור ביניהם אינו מבוסס על פקודות, אלא על אמון שנבנה תוך כדי תנועה.
חאן מקדם את העלילה, הוא מציל ברגעים קריטיים, מגיב מהר, ולעיתים אפילו מקדים את כולם בהבנה שמשהו עומד להשתבש. יש בו עקשנות שקטה ויכולת להישאר מחובר גם כשהמציאות סביבם מתערערת. חאן לא רק משקף את מולאן, הוא מאפשר לה. הוא מחזיק לה מרחב שבו אפשר לנסות, להיכשל, ולהמשיך לנוע קדימה בלי לאבד את הקשר.
כשאני מנסה לחשוב למה התחברתי כל כך למולאן כילדה, התשובה די ברורה לי היום. היא הייתה טום בוי, אבל לא בקטע חמוד או מרוכך. היא מרדה. במשפחה, בנורמות, בציפיות. לא כדי להיות מיוחדת, אלא כי לא הייתה לה ברירה אחרת אם רצתה להישאר נאמנה לעצמה. והיא לא רק מרדה, היא גם הצליחה להביא לשינוי אמיתי. עבור ילדה בת עשר, זה היה רעיון רדיקלי למדי.
אבל לא פחות ממולאן עצמה, היה שם הקשר שלה עם חאן. עבורי, זה תמיד היה מודל לקשר בין ילדה לסוס שלה. לא היררכיה, לא שליטה, ולא יחסי כוח. שותפות. קצב משותף שנבנה עם הזמן, הבנה שקטה שנולדת מתוך תנועה, ויכולת להיות יחד גם בלי צורך להסביר או להוכיח.
בערך בגיל שבו מולאן שואלת את עצמה בשיר האייקוני, מי היא באמת, היה לנו סוס. קראו לו הנס. זכר לא מסורס מגזע פרייברג, עם צוואר מרשים במיוחד וגוף רחב ויציב, כזה שנוכחותו קדמה לו. הוא היה חזק, דעתן, ולא ממש בעניין של לעשות דברים רק כי כך מצפים. במילים אחרות, סוס שלא מאפשר קיצורי דרך.
הייתי מסרבת לאכף אותו. יוצאת יחפה, בלי טלפון, וחוצה איתו את העמק שעות ארוכות. בלי יעד מוגדר, בלי מסגרת ברורה, רק תנועה משותפת ושהייה. אני והוא. בדיעבד, ברור לי שלא היה מדובר בבריחה, אלא יותר בחיפוש. אולי כמו מולאן, גם אני הייתי אז בעיצומו של בירור זהות. מי אני, מול מי אני עומדת, ואיך נראית נאמנות כשהיא נבחרת ולא נכפית.
הקשר עם הנס לא היה תחביב או איזו רומנטיזציה לסוסים. הוא היה שפה. מרחב שבו למדתי להקשיב, להציב גבולות, ולנוע יחד בלי לאבד את עצמי. הרבה לפני שידעתי לקרוא לזה בשם, הוא לימד אותי איך נראית שותפות אמיתית בין אדם לסוס.
ב- אמיצה (2012) היחסים בין הנסיכה לסוס מגיעים לשלב נוסף. מרידה ואנגוס אינם רק שותפים למסע, הם כמעט זהים באופיים. אנגוס אינו סוס שמגיב למה שקורה סביבו, הוא כזה שיוזם, מתעקש, ולעיתים אפילו מסרב. הוא חזק, עקשן, עם חוש הומור יבש ונאמנות שאינה תלויה בציות. מרידה לא שולטת בו, וגם לא באמת מנסה. היא רוכבת עליו כמו שמי שמכיר את השטח רוכב. מתוך ביטחון מלא. אנגוס משקף את מרידה בדיוק ברגע שבו היא מסרבת להיכנס לתבנית שהוכנה עבורה מראש. שניהם חופשיים, שניהם עקשנים, ושניהם מבינים שתנועה אמיתית מתחילה מבפנים. כאן הסוס כבר לא רק המלווה של נסיכה, הוא לגמרי ביטוי חי של החופש שהיא מבקשת לעצמה.
ומשם, כמעט באופן טבעי, אפשר לסגור עם לשבור את הקרח 2 (2019) ועם סוס המים של אלזה, Nokk. הסוס הסוס במקרה הזה, כבר אינו חיית עבודה, לא שותף רגשי במובן הקלאסי, ואפילו לא בעל אישיות אנושית מובהקת. הוא סמל. כוח טבע. יסוד וגבול גם יחד. משהו שלא נועד להישלט, אלא להיפגש. אלזה נלחמת בו בתחילה, מנסה לגבור, להוכיח שליטה, ורק אז מבינה שהמאבק עצמו הוא חלק מהשיעור. הסוס מייצג כאן משהו פנימי לא פחות משהוא חיצוני. כוח באישיות שלנו שאפשר להתנגד לו, לפחד ממנו, או ללמוד לנוע איתו.
זה רגע יפה לסיום. כי אם בתחילת הדרך הסוסים בדיסני היו בעיקר אמצעי תנועה, ובהמשך הפכו לשותפים שקטים, כאן הם כבר מייצגים משהו הרבה יותר עמוק. מערכת יחסים שאינה מבוססת על מי מוביל ומי מובל, אלא על איזון. על הכרה בכך שחיבור אמיתי, בין אדם לסוס ובכלל, נוצר לא מתוך כוח, אלא מתוך נוכחות.
ובמובן הזה, אולי זה לא כל כך מפתיע שהמסע הזה, שהתחיל בילדה בת עשר מול וידאו ישן, ממשיך עד היום. כי סוסים, גם על המסך וגם מחוצה לו, תמיד ידעו לספר לנו משהו על חופש. השאלה היא רק אם אנחנו מוכנים להקשיב.
