על מתנות, חברות וסוסים

את סוף השבוע האחרון ביליתי בבוספאלוס יחד עם קבוצת חברות קרובה לכבוד חגיגות יום הולדת עגול ומשמעותי לאחת הבנות. מדובר בחבורה של 7 נשים שהתחילה על החוף בתל אביב לפני יותר מחמש עשרה שנים (!) ומאז אנחנו צועדות יחד דרך תחנות החיים. חתונות, ילדים, מעברים, שינויים, שמחות ואתגרים. החברות המיוחדת הזו מצליחה להחזיק, עומדת במבחן הזמן, המרחק והחיים עצמם. וזה לא מובן מאליו.

לכבוד המאורע החלטתי לתת להן מתנה - סדנת טעימה בבוספאלוס. כבר לפני שנתיים רציתי להזמין אותן להתנסות, לתת את חוות דעתן, אבל אירועי השבעה באוקטובר קטעו זאת וכמו שקורה לנו לא מעט, נשאבנו למירוץ החיים ולא הצלחתי למצוא הזדמנות נוספת. למען האמת, אפילו קצת חששתי. איך אציג להן את זה כשלפעמים אני לא בטוחה מה זה עד הסוף? האם זה טיפול? אטרקציה? חוויה עם סוסים? הרי בוספאלוס יושב איפשהו בין כל ההגדרות האלה. ובכל זאת, בחרתי פשוט להביא אותן ולראות לאן זה ייקח.

בערב חמישי נפגשנו לשעת שקיעה יחד עם הסוסים, היכרות ראשונית ורכה, בעיקר דרך צפייה. בשישי בבוקר כבר היינו שם שוב בנעליים סגורות ולב פתוח, מול יופיטר, קריסטל ושלאגר. מהר מאוד הן גילו עד כמה הסוסים מגיבים לניואנסים הקטנים ביותר. יד קלה, שינוי בנשימה, אפילו מחשבה שעוברת בגוף. הפחד הראשוני מהעוצמה והגודל התחלף בתחושה של ביטחון, במיוחד כשהביטחון הזה זרם גם מהאחת לשנייה.

הן הנכיחו שוב עד כמה קסום המרחב הזה של הסוסים, אבל זה לא עמד לבדו. גילינו יחד עד כמה הכוח טמון אולי דווקא בשילוב שבין העוצמה הגולמית של הסוס לבין הרכות של החברות האנושית. הסוסים, ברגישותם לניואנסים הכי קטנים כמו נשימה, מבט ותנוחת גוף, יצרו מראה נקי וישיר. ובו-בזמן, החבורה החזקה הזו, שמלווה זו את זו כבר שנים, העניקה את הביטחון להיות חשופות באמת. בלי מסכות, בלי פחד ממה שאחרת תגיד, בלי הצורך להשוות או להתחרות. הן פשוט נכחו.

מחקרים מראים שוב ושוב שחברויות, ובדגש על חברויות נשים, הן לא מותרות, לא בונוס נחמד בחיים, אלא ממש עוגן מציל חיים. לצד רגעי שמחה וקרבה הן מעניקות לנשים גם השפעה פיזיולוגית מוכחת כמו ירידה בלחץ הדם, חיזוק המערכת החיסונית, שיפור במדדי דלקת, והפחתה בסיכון למחלות כרוניות כמו לב וסוכרת. מבחינה נפשית, הקשרים האלה מעלים את תחושת הערך העצמי, מעצימים תחושת שייכות, ומעניקים תחושת יציבות לאורך זמן.

אם נביט באופן ספציפי בהתמודדות עם מצבי לחץ, נראה שהשדה המחקרי מוצא הבדלים מגדריים בין נשים לגברים בהקשר הזה. בעוד שהמנגנון הגברי הקלאסי מתואר כ-“fight or flight” - תגובה הישרדותית שמכוונת להיאבק או לברוח - נשים נוטות לבחור באסטרטגיה אחרת, הקרויה “tend and befriend”. זהו דפוס שמבקש ליצור קשרים, לפנות לעזרה, לעטוף ולדאוג לאחרות. הוא מתבטא בטיפוח הקרובים לנו ובבניית קשרים חברתיים שמספקים תחושת שייכות וביטחון. מחקרים מצביעים על כך שהוא קשור גם לשינויים הורמונליים, בעיקר לעלייה בהפרשת אוקסיטוצין, שמחזק את הצורך בקרבה ובתמיכה הדדית. כך נוצרת רשת תמיכה שנבנית לאט-לאט, אבל כשהיא במלוא כוחה היא הופכת לרשת ביטחון אדירה.

המשמעות היא שחברויות נשיות לא פועלות רק ברמה החברתית או הרגשית, אלא ממש משתרגות עמוק בבריאות הנפשית והגופנית שלנו. הן מהוות מנגנון ויסות טבעי, מייצרות חוסן פנימי וחוסן חברתי גם יחד. כשהדבר הזה מצטרף לעוצמתו של סוס, חיה המסוגלת לזהות ולשקף את רגשותינו העמוקים ביותר, נוצר לנו מרחב מכפיל כוח - כזה שמחבר בין עוצמה לביטחון, בין הקשבה פנימית לקשר אנושי.

אולי בגלל זה הרגעים האלה, סביב קריסטל, יופיטר ושלאגר, הרגישו כל כך עוצמתיים. זו לא הייתה רק חוויה חד-פעמית, אלא מפגש בין שתי מערכות תמיכה חזקות - הסוסים והחברות - שהעמיקו זו את זו והזכירו עד כמה נדיר ויקר מרחב שבו אפשר פשוט להיות.

כשהמשכנו בעבודה בראונדפן, והתנסנו ביצירת תנועה ללא מגע ישיר ובאמצעות אנרגיה ותקשורת בלבד, ראיתי איך כל אחת מביאה את הקול הייחודי שלה. ההתרגשות הייתה גדולה, האמון מול הסוסים היה מלא, החיוכים וההתלהבות - מעבר לכל הציפיות שלי. היה בזה משהו כמעט טקסי, כאילו כל אחת מצאה דרך לתת מקום לחלק אחר בתוכה ולראות אותו מקבל מענה מהסוס. בו-בזמן, גם מי שעמדה מחוץ למגרש הרגישה את התדר הזה. הצפייה באחרת עובדת עם הסוס פתחה חלון להבנה וללמידה אישית. המגרש הפך למרחב חי שבו גם הפעולה וגם ההתבוננות הזמינו גילוי, אמון והמון רגש.

מעבר לשעתיים עם סוסים או חגיגת יום הולדת, התגלתה חוויה עמוקה הרבה יותר, כזו שמחברת בין חברות רבת שנים לעוצמתם של הסוסים, ומאפשרת פשוט להיות נוכחות ואמיתיות. לראות את החבורה הזו, שאיתי כבר חמש-עשרה שנה, עומדת במגרש לצד חיות אדירות עוצמה ולהרגיש את התדר שנוצר בינינו, השאיר בי תחושת הודיה עמוקה. זה הזכיר לי שכל מה שבאמת חשוב נבנה לאט, בתהליכים קטנים של אמון, נשימה ונגיעה עדינה שהופכת לעוצמה גדולה.

אנחנו ממש בפתחה של שנה חדשה והבחירה שלי לשנה הזו היא פשוטה - לא לרוץ, לא להוכיח, רק לתת לעצמנו להתחיל בצעדים קטנים, להעמיק בקשרים שלנו ולבנות עוד מרחבים של קרבה ואמת. כמו החברות הזו, כמו העבודה עם הסוסים, כמו כל תהליך משמעותי באמת.

ומתוך המקום הזה, המשאלה הגדולה שלי לשנה הקרובה היא שנזכה לראות את שובם של כל החטופים. שהכאב והחוסר יפנו את מקומם לחיבוק, לנוכחות, ולתחושת שייכות שלא מוותרת על אף אחד.

לשנה מלאה בבשורות טובות.

מקורות:

• Leschak, C. J., & Eisenberger, N. I. (2019). Two distinct immune pathways linking social relationships with health: inflammatory and antiviral processes. Biopsychosocial Science and Medicine, 81(8), 711–719.

• Taylor, S. E., Klein, L. C., Lewis, B. P., Gruenewald, T. L., Gurung, R. A., & Updegraff, J. A. (2000). Biobehavioral responses to stress in females: tend-and-befriend, not fight-or-flight. Psychological Review, 107(3), 411.

• Turner, R. A., Altemus, M., Enos, T., Cooper, B., & McGuinness, T. (1999). Preliminary research on plasma oxytocin in normal cycling women: investigating emotion and interpersonal distress. Psychiatry, 62(2), 97–113.