מותר להיות עצובים. על המעלות השקטות של העצב

בימים האלה, בהם אנו סוף סוף רואים את החטופים חוזרים הביתה, הלב מתמלא הקלה, הודיה ודמעות מעורבות של התרגשות ושמחה לצד עצב עמוק וכואב. שמחה על השיבה, על הנשימה הראשונה של חופש; ועצב על מה שאבד, על מי שלא ישוב, ועל הפצעים שידרשו זמן רב להחלים.

העצב מזכיר לנו שהחיים הם תמיד גם וגם - שאין אור בלי חושך, ואין תקווה בלי כאב - ושדווקא במרחב הדק שבין השניים נולדת אנושיות אמיתית.

יש הרבה עצב בעולם, אולי יותר מדי. עצב של פרידות, של אובדן, של חוסר אונים. נדמה שאנחנו חיים בתקופה שבה השמחה והכאב מתקיימים זה לצד זה, מתערבבים בכל יום מחדש, ובלב אחד יכולים להיות יחד גם תקווה וגם ייאוש. רבים מאיתנו מנסים להסתיר את העצב, להסיח את הדעת, להדחיק או “לחשוב חיובי”, אבל יש גם דרך אחרת - כזו שלא מבקשת לברוח אלא דווקא להזמין אותנו להישאר. זוהי דרכו של העצב השלו, peaceful sadness, גישה שמציעה לשהות בכאב לא מתוך כניעה אלא מתוך קבלה.

גישות שונות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מדברות על היכולת להיות עם מה שיש, מבלי למהר לשנות או להדחיק. הפילוסוף אלן ווטס טען שהניסיון להימנע מסבל הוא עצמו מקור הסבל, וקרל רוג’רס הזכיר כי רק כשאנחנו מקבלים את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו - מתחיל השינוי. העצב השלו, במובן הזה, איננו חולשה אלא עדות לעומק, לרוך ולחמלה.

בשהייה עם הסוסים אני נזכרת בזה. הם אינם בורחים מרגש ואינם מנסים לתקן; הם פשוט נוכחים. שקטים, קשובים, מאפשרים לעצב ולשלום להתקיים זה לצד זה. בתוך הנוכחות הזו יש משהו שמרפה, שמזכיר שגם בעצב יש תנועה, נשימה, חיים.

במבט פילוסופי ופסיכולוגי רחב יותר, העצב השלו איננו רעיון חדש אלא תובנה אנושית עתיקה. במסורת הבודהיסטית, למשל, מדובר בתפיסה בסיסית של הקיום. הסבל (dukkha) הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והוא אינו אויב אלא מורה. השלמות האנושית אינה מושגת באמצעות היעדר כאב אלא באמצעות היכולת לשאת אותו, להישאר נוכחים גם כשהוא מופיע, ולהכיר בכך שהכול - גם הצער וגם הנחמה - חולף ומשתנה. בודהה דיבר על היכולת להתבונן בכאב מבלי להזדהות איתו, כצעד ראשון לשחרור.

הגישה הזו חדרה במאה ה- 20 גם לעולם הפסיכולוגיה המערבית, כשהחלה להתפתח הבנה חדשה של רגשות קשים כחלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. ויקטור פרנקל ראה בסבל הזדמנות ליצירת משמעות ולחיבור לערכים פנימיים, לא כמשהו שיש להדחיק אלא להבין. קרל רוג’רס דיבר על חשיבות הקבלה של רגשות כואבים כתנאי לשינוי אמיתי, וסוזן דיוויד מהדור העכשווי ממשיכה קו זה כשהיא מתארת את הרגשות כמידע חיוני על מה שחשוב לנו. לדבריה, עצב, פחד, כעס - אינם רגשות שליליים אלא מידע חיוני על מה שיקר לנו באמת. ההתמודדות אינה בהדחקה אלא בגמישות רגשית - היכולת להרגיש הכול, מבלי להגדיר את עצמנו דרכו. קריסטין נף, חוקרת החמלה העצמית, מוסיפה נדבך נוסף כשהיא מזכירה שסבל אינו כישלון אישי אלא ביטוי לאנושיות המשותפת לנו. כשהאדם לומד להביא חמלה לעצמו במקום ביקורת, העצב הופך ממקור איום למרחב של קירבה, רוך ודיוק פנימי.

בהרצאת TED מצוינת שראיתי לאחרונה מספרת כריסטינה סנטיאגו על אותו רגע שבו העצב “דפק על דלתה” וסירב להידחק הצידה. היא מתארת את הרגע שבו הבינה שהעצב איננו אויב אלא מורה. “Sadness,” היא אומרת, “is not a scary friend, but a teacher.” סנטיאגו מתארת כיצד למדה להקשיב לעצב דרך הגוף, לזהות היכן הוא יושב, לנשום לתוכו, לשאול מה הוא בא ללמד. דרך התהליך הזה היא גילתה שהעצב יכול להיות שער לשינוי, לדיוק עצמי וליצירה. מחקרים שהיא מזכירה, ביניהם עבודתו של הפסיכולוג Joseph Forgas, Don’t Worry, Be Sad, מראים שעצב מתון דווקא מעמיק את החשיבה, מגביר אמפתיה ומחדד יכולת לראות את החיים בפרופורציות. העצב, כפי שהיא מתארת, הוא קול שמבקש מאיתנו לעצור, להקשיב, ולברר מה חשוב באמת.

כולם, כל אחד בדרכו, מציעים מבט אחר על העצב. לא ככישלון רגשי אלא כביטוי לאנושיות וליכולת שלנו להרגיש לעומק. במובן הזה, העצב איננו רגש “נמוך” אלא מצב תודעתי עדין, כזה שמאפשר להיות נוכחים באמת.

בעבודה עם סוסים, הרעיון של העצב השלו הופך ממשי ומוחשי. הסוס, כחיה רגישת-תדרים, מגיבה לא למה שאנחנו אומרים אלא לאיך שאנחנו נמצאים. היא חשה את הנשימה, את המתח, את ההתרגשות וגם את העצב. כשאדם מגיע למפגש ונושא בתוכו כאב, הסוס לא נרתע ממנו, להפך, לעיתים קרובות הוא מתקרב, כאילו מזהה אמת רגשית שלא נדרשות לה מילים. במרחב הזה נוצר חיבור שקט שבו מותר פשוט להיות, בלי להעמיד פנים ובלי למהר “לתקן”.

במהלך השנים ראיתי איך רגעים כאלה הופכים לנקודת מפנה. משתתפים שמתקשים לדבר או לבכות פתאום מרשים לעצמם להניח את הראש על צווארו של סוס, לנשום יחד, ולגלות שבעצב יש גם חמלה וגם חיים. זו אינה דרמה טיפולית גדולה אלא רגע של נוכחות, משהו מתבהר, נרפה, נושם.

ואולי זו בדיוק מהותו של העצב השלו. היכולת להישאר רכים גם כשהעולם מתקשה, להרגיש בלי לפחד מהרגש, ולזכור שגם בלב הכאב יש אפשרות לשקט. 

והיום, כשהחטופים שבו אל ביתם, משהו בלב הקולקטיבי שלנו מתחיל לנשום שוב. זהו איננו סוף הסיפור אלא ראשיתה של דרך ארוכה - דרך של שיקום והבראה, של זיכרון והנצחה, של חיים שממשיכים להתקיים לצד האובדן. אולי דווקא מתוך העצב הזה, מתוך השקט שאחריו, נוכל ללמוד איך לשוב ולבנות מתוך חמלה, מתוך הכרה, ומתוך תקווה עדינה לעתיד שבו הלב ידע לשאת גם את העצב וגם את האור.

מקורות:

• Bodhi, B. (2001). The middle length discourses of the Buddha: a translation of the Majjhima Nikāya.‏

• David, S. (2016). Emotional agility: Get unstuck, embrace change, and thrive in work and life. Penguin.‏

• Frankl, V. E. (1946). Man's Search for Meaning Boston, Massachusetts.‏

• Neff, K. (2011). Self-compassion: The proven power of being kind to yourself. Hachette UK.‏

• Santiago, Cristina (Tintin). (2022, June). What Sadness Can Teach Us. [TEDx Talk]. YouTube - https://youtu.be/_dxJNWBHl0o?si=TVbAS6ryRP9brL_d

• Watts, A. (2017). Alan Watts-In the Academy: Essays and Lectures. SUNY Press.‏‏