בלוג בּוסֶפאלוס

גדלתי בתוך עולם של סוסים. לא נכנסתי אליו דרך קורס, וגם לא קיבלתי החלטה מסודרת שזה יהיה המקצוע שלי. הוא פשוט היה שם. בריח של הבוקר, בשעות באורווה, בעבודה שצריך לעשות גם כשחם, כשקר וכשיש תוכניות מעניינות יותר. אמא שלי, איבון בן, היא אשת סוסים מהדור שבו אנשים ידעו לעשות דברים. דור של אנשי סוסים, חקלאים וציונים מעשיים, שלא עצרו לעיתים קרובות לנסח את הידע שלהם. הם פשוט עבדו. הקימו, גידלו, תיקנו, פתרו בעיות והמשיכו הלאה. פחות מצגות, יותר לקום בבוקר ולראות מה צריך לעשות.

אני מאותם אנשים שמאמינים במתן שיעורי בית ועבודות. לא כי אני נרגשת במיוחד מבדיקת עבודות או ממבטים מבואסים של סטודנטים, אלא כי אני ממש אוהבת את מה שקורה אחרי שהשיעור מסתיים. רעיון שנזרק לחלל הכיתה ביום שלישי בבוקר ממשיך להדהד כמה ימים אחר כך. שאלה שעלתה בדרך אגב מוצאת את דרכה לשיחה, לספר, למאמר או להתבוננות חדשה. הלמידה ממשיכה להתפתח ולהעמיק גם כשהמפגש עצמו כבר מאחורינו. לצד זה, יש ערך גדול גם בתרגול של משימות מורכבות. כתיבה, תכנון, הצגה וחשיבה ביקורתית הן מיומנויות מקצועיות לכ