שלאגר. על אדמה, פרידה, אובדן וסטואיזם

השבוע, נפרדנו בלב כואב מהסוס האהוב שלנו שלאגר.

לגדול בחווה, זו דרך חיים שמפגישה אותי שוב ושוב עם האמת הפשוטה של הזמן. 

אין כאן אפשרות לדחות פרידות או לייפות אותן. בעלי החיים שחיים לצידי חיים פחות ממני, וכשאני מלווה אותם יום יום, מטפלת בהם, נקשרת אליהם דרך שגרה, עבודה ומגע יומיומי, האובדן מפסיק להיות אירוע חריג והופך לחלק מהמרקם. כל פרידה כואבת בדרכה, וכל אחת מהן מלמדת משהו נוסף על האופן שבו החיים נעים קדימה, גם כשאנחנו היינו מעדיפים שיעצרו לרגע.

במהלך חיי, במרחב החקלאי, פגשתי לצערי, אובדן בתדירות גבוהה יחסית. סוסים, כלבים, חתולים, יצורים שחיו איתי, סמכו עלי, ואני עליהם. עם השנים הבנתי שזה דווקא לא נהיה קל יותר, אבל זה אולי נהיה קצת יותר ברור.

בעולם שבו אובדן הוא לעיתים קשה ובלתי נתפס, ופעמים רבות נובע מרוע אנושי, מאלימות או משבר, אני מרגישה צורך לעצור רגע ולהבדיל בין אובדן לאובדן. לא כל פרידה דומה לאחרת. יש אובדנים שמפרקים ומערערים את האמון הבסיסי בעולם, שאין להם הסבר או נחמה.

ואולי דווקא משום כך, הפרידה מבעל חיים היא סוג אחר של אובדן. לא קל, אבל טבעי יותר. כזה שנמצא בתוך סדר החיים ולא מחוצה לו. אובדן שאין בו אשמה, אין בו כוונה רעה, ואין בו הפתעה אכזרית. הוא כואב, אבל הוא גם מלמד. הוא מאפשר לנו לפגוש סיום בלי לאבד לגמרי את תחושת המשמעות וההמשכיות.

אני לא אומרת שזה מקל על כל כאב, ולא שזה מכין אותנו באמת לכל סוג של אובדן. אבל אולי הוא מאמן אותנו בעדינות. מלמד אותנו להחזיק קשר, להשקיע, לטפל, ואז לשחרר מתוך כבוד. ואולי, בדרך הזו, הוא נותן לנו כלים רגשיים מעט יציבים יותר לפגוש גם את החיים עצמם, על המורכבויות, השבריריות והכאב שהם מביאים איתם.

שלאגר הגיע אלינו מהעמותה 'להתחיל מחדש', עמותה שמחלצת ומשקמת בעלי חיים שעברו הזנחה ופגיעה. הוא הגיע כבר מבוגר, כבן עשרים ושתיים, עם בעיות רגליים שהלכו והעמיקו. הגוף שלו נשא היסטוריה, והזמן ביקש את שלו. ובכל זאת, בתוך המגבלות, היה בו משהו יציב ושקט. הוא נגע באנשים רבים לא דרך דרמה או הישגים, אלא דרך נוכחות. הוא אפשר רווחה, האטה, מגע נעים ואוהב. הוא היה מהסוסים שמזכירים לנו כמה מעט נדרש כדי להיות משמעותיים עבור מישהו אחר.

כשהמוות שלו הגיע, מצאתי את עצמי מחפשת דרך להבין את האובדן הזה מבלי לברוח ממנו. הקשר רחב יותר שיחזיק את הכאב.

מצאתי את עצמי חוזרת אל הסטואיזם, שפה ישנה שמלווה אותי שנים, גם אם לא תמיד קראתי לה כך.

הסטואיזם הוא זרם פילוסופי שהתפתח ביוון וברומא העתיקות, וביקש להתמודד עם שאלה פשוטה ומטרידה במיוחד, איך אפשר לחיות חיים טובים, ראויים ושקטים בעולם שאינו מבטיח יציבות, צדק או שליטה? הוגי הזרם לא חיפשו אושר במובן של עונג או היעדר קושי, אלא יציבות פנימית. יכולת לעמוד בתוך מציאות משתנה מבלי לאבד את עצמנו בתוכה. עבורם, חיים טובים נמדדו באופן שבו אנחנו פוגשים את מה שקורה.

הסטואים הבחינו בין מה שנמצא בשליטתנו לבין מה שלא. הבחנה שנשמעת פשוטה, אך דורשת תרגול עמוק. מחשבותינו, בחירותינו, האופן שבו אנחנו מגיבים למציאות, כל אלה נמצאים בידינו. לעומת זאת, גוף, מחלה, מזג אוויר, הזדקנות, אובדן ומוות אינם נתונים לשליטתנו. הסבל, לפי הסטואים, אינו נובע רק מן האירועים עצמם אלא מהמאבק המתמיד שלנו לשנות את מה שאינו ניתן לשינוי.

אפיקטטוס, שהיה עבד משוחרר והפך לאחד ההוגים המשפיעים של הזרם, אמר שהדברים עצמם אינם מכאיבים, אלא הדרך שבה אנחנו מפרשים אותם.

הפרידה היא לא עונש. היא חלק מההסכם שלנו עם החיים בחווה. כשאנחנו בוחרים להיות בקשר עם בעלי חיים שתוחלת חייהם קצרה משלנו, אנחנו בעצם בוחרים לאהוב מתוך ידיעה שהפרידה כבר מונחת אי שם באופק. זה לא מבטל את הצער, זה רק מפנה לו מקום מבלי להיבהל ממנו.

הסטואים לא ביקשו לבטל רגשות או להפוך אותנו לאדישים. הם ביקשו בהירות. להבין שהכאב הוא חלק מהחיים, אבל ההתנגדות למציאות היא זו שמעמיקה אותו.

במובן הזה, החיים בחווה הם תרגול סטואי יומיומי. אין אפשרות להיאחז בנעורים של סוס, אין דרך לעצור תהליכים טבעיים, ויש אחריות עמוקה לדעת מתי לשחרר מתוך כבוד ולא מתוך ויתור.

מרקוס אורליוס כתב שהחיים הם השתנות מתמדת, והכאב נולד מתוך הרצון שדברים ישארו כפי שהם.

בחווה לומדים זאת שוב ושוב. עונות מתחלפות, סוסים מזדקנים, גורים גדלים, קשרים משתנים. החיים זזים בקצב שלהם. לא לפי הרצונות שלנו.

ואולי זה החיבור הרחב יותר לחיים של כולנו.

כולנו נקשרים, אוהבים, משקיעים, גם כשברור לנו שדברים משתנים. כולנו פוגשים פרידות. מאנשים, מתקופות, מתפקידים, מגוף שהיה פעם מוכר ובטוח. וכל אחד מאיתנו מוצא את הדרך שלו להתמודד. יש מי שמדבר, יש מי ששותק. יש מי שמחפש משמעות, יש מי שנאחז בשגרה, יש מי שנותן לזמן לעשות את שלו, ויש מי שמוצא נחמה בעשייה. כל הדרכים האלו לגיטימיות, וכל אחת מהן היא ניסיון כן לפגוש משהו כואב מבלי להישבר ממנו.

אצלי, הכתיבה היא חלק מהדרך. ניסיון להתבונן, לארגן מחשבה, אולי למצוא מעט היגיון בתוך כאב שאין לו פתרון. לא כדי לסגור את הסיפור, אלא כדי לאפשר רגע של נשימה.

הסטואיזם, כמו החיים בחווה, לא מבטיח נחמה. הוא מציע מסגרת. תזכורת להיות נוכחת במה שיש, להשקיע במה שנמצא בידיי, ולהסכים למה שלא. לפעמים זה מספיק.

שלאגר לימד אותנו את כל זה בלי מילים. דרך הנוכחות שלו, דרך היכולת להיות בדיוק כפי שהוא, גם בתוך מגבלות הגוף וגם בתוך הזמן שעשה את שלו. הוא לא ניסה להיות משהו אחר, וגם אנחנו נדרשנו לפגוש את הגבולות שלו ביושר. הפרידה ממנו כואבת, אך אינה מפתיעה. היא חלק מהסיפור, ואינה מוחקת את מה שהיה קודם. מה שהוא אפשר עדיין מורגש במרחב. השקט, הרוך, ההאטה. הדברים הקטנים שנשארים גם אחרי שהגוף הולך. אולי זו התזכורת שהוא השאיר לי. שהחיים אינם נמדדים באורכם, אלא בעומק שבו אנחנו מסכימים להיות נוכחים בהם, כל אחד בדרכו, גם כשהלב כואב מעט בדרך.