גיבורים על ארבע: מהשוחות של העולם אל שביל כינרת – מהדהוד גבורה להיום

האנדרטה של הסוסה סרג'נט רקלס - סוסה בדרגת לוחם

הם לא צעדו במסדרים ולא הוזכרו בנאומים. לא חקקו את שמם על אנדרטאות, ולא נישאו על כתפי העם. אבל הם היו שם – מתחת לאבק, בין השליחויות, מתחת לרוכב עייף או בין שורות של פצועים.

אלה שלא נתנו פקודות, אלא נשאו כאב, תחמושת, חיים.

הסוסים.

בין רכבים משוריינים, מטוסים ותותחים, בין פקודות לחילוצים, בין רעש הפיצוצים לדממת ההלם – תמיד היה גם מי שצעד או דהר בשוליים. בגבורה אילמת אך נחושה. בלי תופים, בלי זרי דפנה, רק עם גוף חזק, לב פתוח ונאמנות שאין לה תרגום.

ביום הזיכרון, כשאנחנו עוצרים לזכור את גיבורי האומה, אלה שנפלו כדי שאנחנו נחיה, נרחיב את הלב גם לעברם של הגיבורים השקטים. ואולי, כשאנחנו מרכינים ראש בזיכרון הכואב, אפשר לרגע להרכין גם את המבט, אל הקרקע שנחרשה, נכתמה, נחרכה, ולזכור את כל מי שצעדו עליה כדי שנוכל ללכת בה חופשיים.

סוסים גיבורים – בעולם

במלחמות העולם, וגם באינספור עימותים אחרים לאורך ההיסטוריה, מיליוני סוסים גויסו לשירות צבאי. הם נבחרו, לא נשאלו, לא גויסו ברצונם – ובכל זאת לקחו חלק בלחימה ממש כמו החיילים עצמם. הם העבירו תחמושת, גררו תותחים, שימשו אמצעי קשר, פינו פצועים, והיו לעיתים הקו האחרון בין חיים למוות. סוסים, פרדות, חמורים עבדו לצד לוחמים, חצו נהרות, דהרו תחת אש, לא פעם עד קריסתם. הם עמדו בקור, ברעב, בפחד, ושרדו תנאים בלתי נתפסים בגבורה אילמת, חסרת יומרות. 

רובם המוחלט לא שרד, אך חלקם נצרבו בזיכרון וכמה מהם אף הונצחו.

באנגליה הוקמה אנדרטה מרשימה לזכר "החיות הלוחמות", שם נכתב בפשטות: "הם לא בחרו להיות כאן – אבל היו שם עבורנו." בקנדה ובאוסטרליה הוקדשו ימי זיכרון מיוחדים לבעלי החיים ששירתו בצבאות. בספרי היסטוריה, בתערוכות ובמוזיאונים, החל העולם להכיר בהדרגה בתפקידם של בעלי החיים במערכות הלחימה האנושיות. כי לפעמים, הגיבורים הגדולים באמת, הם אלה שנשאו אותנו, בזמן שאנחנו נשאנו מלחמה.

אספתי עבורכם קומץ קטן של איזכורים המספרים את סיפורם של הלוחמים הנאמנים:

The Animals in War Memorial, London

סרג'נט רקלס – סוסה בדרגת לוחם

במלחמת קוריאה, סוסה קטנה ממוצא מונגולי בשם סרג'נט רקלס הפכה לסמל גבורה. היא שירתה עם חיל הנחתים האמריקני, נשאה תחמושת לעמדות מבודדות תחת אש חיה, לבדה, שוב ושוב – וביום אחד בלבד ביצעה 51 שליחויות כאלו. על אומץ ליבה קיבלה דרגת "סמל" בצבא ארה"ב, והונצחה באלפי כתבות, ספרים ואנדרטאות.

הסוסה סרג'נט רקלס עם חיל הנחתים האמריקני

סוסים אוסטרליים בארץ ישראל

גם כאן, באדמת ארץ ישראל, דהרו גיבורים על ארבע. במלחמת העולם הראשונה השתתפה הבריגדה הרכובה האוסטרלית בקרבות לשחרור הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. סוסי הוולרס האוסטרליים החזקים, הסבלניים ובעלי סיבולת יוצאת דופן, הובאו איתם למסע מפרך וחסר תקדים. הם חצו את מדבר סיני, סחבו ציוד ותחמושת, והשתתפו בהסתערות ההיסטורית בקרב באר שבע בשנת 1917, אחת מהסתערויות הפרשים האחרונות בהיסטוריה הצבאית.

מעטים מהסוסים חזרו הביתה. רבים נותרו כאן. חלקם נמסרו לבדואים וחלקם המשיכו לעבוד בחקלאות. גם אם לא הונצחו בפסלים, גופם נגע באדמה הזאת, והפך חלק ממנה.

חיל הפרשים האוסטרלים

ומה אצלנו? גבורת הסוסים הארץ-ישראלית

בשנים הראשונות להקמת המדינה, בעידן שבו טנקים, ג'יפים ומטוסים כבר השתלטו על שדות הקרב, הסוסים נדחקו בהדרגה לשוליים. ובכל זאת, בשנות היישוב ובמלחמות הראשונות של ישראל הם עוד הספיקו למלא תפקיד קריטי. הם שירתו את שליחי הפלמ"ח במשימות חשאיות, סייעו בהובלת נשק ותחמושת לאזורים מנותקים, העבירו פצועים בין גבעות ועמדות, ואף הובילו שיירות תחת אש. הם היו כלי התחבורה, שותפים נאמנים, ולעיתים, התקווה האחרונה להגיע או לחזור. 

אלא שבניגוד לאירופה, בארץ לא הונצחו סוסים בקרבות. לא מפני שלא היו גיבורים, אלא כי גבורתם נטמעה בגבורת האנשים שסביבם. כמו הרבה סיפורים כאן, היא נותרה חבויה באבק השבילים.

בובה – גיבורה בציונות שקטה

לפעמים, לא צריך מלחמה כדי להכיר בגבורה. לפעמים, זו רק סוסה אחת, וחריש מתמשך.

באמצע שדות קיבוץ כינרת, לאורך שביל ישראל, ניצבת מצבת קבורה קטנה ולא שגרתית. עליה נכתב:

"פה נקברה בובה, שחרשה, קלטרה ותלמה בנאמנות את אדמת כינרת בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה ה- 20. יהא זכרה שזור בתולדות כינרת."

בובה הייתה הסוסה של החלוץ אהרון שידלובסקי, מראשוני קבוצת כינרת. הם חרשו יחד את אדמת הביצות, נאבקו במים וביתושים, גידלו תקווה. כשנפטרה, הוא קבר אותה לא הרחק מהשדות שבהם עמלו יחד, ותלה מעל קברה את המחרשה שעמה עבדה.

היום מגיעים תלמידים ומשפחות לראות את המקום. יש שנוגעים במחרשה בהתרגשות, אחרים עורכים פיקניק בשקט, צופים בצבי ביצות ואנפות. 

ובמשפחתי, חובבת הסוסים, ישנה אמונה משעשעת (אך עקבית!) שאמי, הציונית הלהוטה, בגלגול קודם – הייתה בובה בעצמה. ואולי, ככה בדיוק נשמרת ההיסטוריה, לא רק בספרים, אלא בזיכרונות רכים, שמועות, ואהבות בלתי מוסברות.

האנדרטה של בובה הסוסה, קיבוץ כנרת

הסוסים שמרפאים אותנו – היום

אני כותבת לא מעט על תפקידו של הסוס לצד האדם לאורך ההיסטוריה, בשדות, במסעות, ובקרבות. אבל היום, הגיבורים השקטים באמת לא נושאים על גבם לוחמים, אלא דווקא את מי שכבר לחמו. הסוסים הפועלים במרחבים טיפוליים ברחבי הארץ לא נדרשים לאומץ יוצא דופן או לפריצה תחת אש – אלא לנוכחות רגישה, יציבה ומכילה. הם פוגשים לוחמים ונפגעי הלם קרב, נכי צה"ל, ילדים ובני נוער עם פגיעות רגשיות ומציעים מרחב אחר. מרחב שבו לא צריך להסביר, לא צריך לדבר – רק להיות.

שם, בתוך השקט, מתחולל לפעמים הריפוי העמוק ביותר.

ביום שבו אנחנו עוצרים לזכור את גיבורי העבר, עולים בזיכרון גם אלה שלא נשאו דרגות ולא ענדו מדים. אלה שחרשו את האדמה, ליוו לוחמים, נשאו משאות וכאב – בשקט, בעקשנות, בלי לבקש דבר. הסוסים. שותפים אילמים לדרך בשדות הקרב, בשדות העבודה, ובשדות הריפוי. הצעדים שלהם אולי לא נשמעו כמו רעם – אבל הם הדהדו עמוק. וההד הזה, עדיין מהדהד.